התוויה בהפתעה

בעוד שפיתוח תרופה חדשה יכול לעלות מאות מיליוני דולרים לחברות התרופות, לפעמים ממצא מקרי במחקר עבור תרופה קיימת, למחלה מסוימת, יכול לחסוך שנים של פיתוח והשקעה ולעתים אפילו לחולל מהפכה בטיפול במחלה אחרת. מליתיום שניתן במקור לגאוט והפך לתרופת הבחירה להפרעה דו קוטבית, ועד תרופות ממשפחת ה-GLP-1 שניתנו בהתחלה לסוכרת והפכו לתרופות ששינו את הטיפול כיום בהשמנת יתר (ונראה כי הן בדרך להתוויות רבות נוספות) - בשורות הבאות נסקור כמה מהתרופות שהחלו כטיפול למחלה מסוימת והתגלה במקרה כי הן מתאימות למחלות אחרות לגמרי.

התרופה לגאוט התבררה כתרופת קסם פסיכיאטרית

בעוד ליתיום היא תרופה ייחודית בעולם הפסיכיאטריה ומשמשת כסטנדרט הטיפול בהפרעה דו קוטבית ("מאניה-דיפרסיה"), ההתוויה הטיפולית הזו התגלתה לגמרי במקרה, כמעט מאה שנים לאחר שהחלה כטיפול למחלת הגאוט.

גאוט (Gout), "מחלת המלכים", המכונה כך כיוון שהיתה נפוצה אצל המעמד הגבוה, ככל הנראה עקב התזונה העשירה בחומצה אורית (חומצת שתן) שנצרכה על ידי מעמד זה, היא מחלה עם היסטוריה מתועדת מרשימה וזוהתה לראשונה על ידי המצרים כבר בשנת 2640 לפנה"ס ואף נזכרה בתלמוד הבבלי בשמה "פודגרא".

הרופא הפנימאי הבריטי אלפרד בארינג גארוד (Alfred Baring Garrod) גילה לראשונה את המנגנון מאחורי המחלה כאשר הדגים רמות גבוהות של חומצה אורית בדמם של חולי גאוט כבר בשנת 1847. לאחר גילוי המנגנון, גארוד חקר את הליתיום כטיפול נגד גאוט, עקב היכולת שלו להפחית רמות חומצה אורית בדם, ולאחר מכן פרסם את ממצאיו בשנת 1859. ממצאיו הובילו לשימוש נרחב בליתיום, כשעד שנות ה-30 של המאה ה-20 עדיין שווקו מוצרים שונים המכילים ליתיום לטיפול באבנים בכליות והפחתה של חומצת שתן.

הרופא הבריטי אלפרד בארינג גארוד. הציע את הליתיום כטיפול נגד גאוט. צילום: ויקיפדיה

באופן מפתיע, ההתייחסות הפסיכיאטרית המוקדמת ביותר לליתיום נעשתה כבר מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 1870, על ידי נוירולוג אמריקאי שהמליץ ​​על ליתיום ברומיד כנוגד פרכוסים ומהפנט, ומאוחר יותר קידם את הטיפול כטיפול ב"עצבנות כללית". כשנה מאוחר יותר, בשנת 1871, פסיכיאטר אמריקאי היה לרופא הראשון שהמליץ ​​על ליתיום לטיפול במאניה, ובערך באותו הזמן, פסיכיאטר דני החל להשתמש בליתיום למניעת דיכאון ב-35 חולים. עם זאת, העבודה הדנית והאמריקאית המוקדמת על ליתיום נשכחה במהרה והספרות הפסיכיאטרית חדלה לעסוק בטיפול זה לזמן רב.

עשורים רבים לאחר מכן, בשנת 1949, הפסיכיאטר האוסטרלי ג'ון קייד, המגלה המודרני של ליתיום כתרופה פסיכיאטרית, הציג את תוצאות המחקר שלו בליתיום שנערך בבית חולים קטן בכפר אוסטרלי, ושינה לנצח את הטיפול במאניה דפרסיה.

הפרעה דו קוטבית היא הפרעת נפש שכיחה יחסית, הקיימת אצל 2% מהאוכלוסיה ושייכת למשפחת הפרעות מצב הרוח. ההפרעה מאופיינת באפיזודות חוזרות של מאניה (או היפומאניה), כלומר מצב רוח לא תקין של עוררות יתר ואנרגיה גבוהה שהאדם חש, ודיכאון מג'ורי, מצב רוח ירוד עם תחושת ריקנות ואובדן ערך עצמי. ההפרעה קשורה לנטל משמעותי של תחלואה ותמותה מוקדמת. עד הטיפול בליתיום, הטיפול בהפרעה לאורך שנים היה מוגבל והיה קושי להשאיר את החולים במצב נפשי תקין לאורך זמן.

הניסוי של קייד התבסס על ההשערה כי מצב כלשהו המערב חומצה אורית עלול לגרום ל"ריגוש פסיכוטי" שאפיינה כל כך את המטופלים המאניים שלו. הוא בחר בליתיום כתרופה לניסוי וטיפל בעשרה ממטופליו בבית החולים. חלק מהמטופלים הגיבו בצורה מדהימה ולמעשה חזרו לתפקוד תקין לאחר שנים של אשפוז.

הפסיכיאטר האוסטרלי ג’ון קייד, המגלה של ליתיום כתרופה פסיכיאטרית. צילום: ויקיפדיה

המאמר המקורי של קייד הופיע בכתב עת רפואי אוסטרלי לא משמעותי בשנת 1949, ולמרות שהמאמר הפך לאחד המצוטטים ביותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה, הוא לא תפס תשומת לב בזמנו, בין השאר בשל ניסוי כושל שפורסם באותם זמנים בליתיום כלוריד כתחליף לנתרן כלורי בחולי אי ספיקת לב.

למרות חוסר ההתרגשות ממאמרו של קייד, התרופה המשיכה להיחקר כטיפול למאניה. פריצת הדרך האמיתית בטיפול בליתיום הגיעה בשנת 1952, כאשר פסיכיאטר דני, שקרא את המאמר של קייד, ביצע מחקר מבוקר אקראי בבית החולים שלו לטיפול במאניה. השימוש במטופלי ביקורת רק החל באותה תקופה להיכנס לניסויים בתרופות פסיכיאטריות, וההקצאה היתה מבוצעת באופן אקראי בהטלת מטבע. תוצאות המחקר פורסמו בכתב עת בריטי עם מסקנה כי "נראה שהטיפול בליתיום הוא חלופה שימושית לטיפול בנזעי חשמל, וניתן בעזרתו לשמור על חולים רבים במצב תקין על ידי מתן מינון תחזוקה". לאחר פרסום המאמר החלו מספר ניסויים בינלאומיים בתרופות, כשהתקדמות נוספת במחקר אפשרה לקבוע במדויק את כמות הליתיום הקיימת בדם המטופל, מה שאפשר יישום רחב של התרופה.

בנאום בשנת 1995 בוועדה המייעצת הפסיכו-פרמקולוגית של ה-FDA, דניס צ'רני מאוניברסיטת ייל ציין כי "הנס של הליתיום הוא לא בטיפול במאניה חריפה. טיפולים אחרים יעילים למדי לטיפול במאניה חריפה. היתרון שלו הוא במניעת ההישנות"

למרות העדויות המרשימות שהחלו להצטבר, מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לא מיהר לאשר את התרופה. בתקופה שבה התרופה היתה בשימוש נרחב ואושרה במקומות אחרים, העניין האמריקאי בליתיום החל רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כשהמאמר הראשון בצפון אמריקה על ליתיום פורסם על ידי חוקר שהיגר לארה"ב מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה. העדויות המשיכו להיערם, ועקב התעלמות הממסד מהתרופה התפתח מעין שוק בלתי רשמי של טיפול בליתיום על ידי פסיכיאטרים אמריקאים, כאשר רופאים רבים רשמו את התרופה מבלי אישור ה-FDA.

ה-FDA אישר לבסוף את הליתיום רק בשנת 1970 ובכך הפכה ארה"ב למדינה ה-50 בעולם שמאשרת את התרופה. לאחר האישור הראשוני של ה-FDA לטיפול בליתיום, אושרה התרופה בשנת 1975 גם כטיפול מונע של מאניה. בנאום בשנת 1995 בוועדה המייעצת הפסיכו-פרמקולוגית של ה-FDA, דניס צ'רני מאוניברסיטת ייל ציין כי "הנס של הליתיום הוא לא בטיפול במאניה חריפה. טיפולים אחרים יעילים למדי לטיפול במאניה חריפה. היתרון שלו הוא במניעת ההישנות".

למעט טיפול בנזעי חשמל, ליתיום הפך לאחד הטיפולים היעילים ביותר בפסיכיאטריה, כשניתן לנהל היטב את תופעות הלוואי שלו וחולים רבים נשארים במינון נמוך של ליתיום במשך עשרות שנים. מעניין לציין אפוא כי למרות שיש מספר השערות מובילות, עדיין לא ברור בדיוק כיצד ליתיום עובד בדיוק במוח באופן שמאפשר לו לאזן את מצב הרוח של חולים עם הפרעה דו-קוטבית.

הכורים מוולש והמיליארדים ל"פייזר"

זו היתה התגלית האולטימטיבית עבור חברת התרופות פייזר: תרופה כושלת ללחץ דם ולאנגינה (כאב בחזה הקשור למחלת לב כלילית), הפכה לתרופה להפרעות זיקפה בשווי עשרות מיליארדי דולרים. הסיפור שובר הקופות של "ויאגרה" יכול היה להסתיים אחרת אלמלא הכנות של כמה כורים וולשים שהשתתפו בניסוי קליני, רגע לפני שהתרופה היתה אמורה להיעלם מדפי ההיסטוריה של תעשיית הפארמה.

הסיפור של ויאגרה מתחיל באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. מדענים בריטים מ"פייזר" רוקחים תרופה בשם sildenafil citrate שלדעתם תהיה שימושית בטיפול בלחץ דם גבוה ובאנגינה. לקראת סוף העשור ובתחילת שנות ה-90, התרופה מאכזבת ובשנת 1993, חברת הפארמה כמעט מחליטה לנטוש את התרופה. "הם בעצם אמרו, 'בזבזת כסף במשך שמונה שנים. אנחנו הולכים לסיים עם זה'", אמר בראיון ל-BBC ד"ר דיוויד בראון, אחד מממציאי התרופה.

בניסיון אחרון ונואש להציל את התרופה, ניסו החוקרים להעלות את מינון התרופה. המחקר נערך בעיירה קטנה בדרום ויילס שנקלעה לעוני ולאבטלה לאחר סגירת מכרות פחם באזור, עם שפע של מתנדבים שהיו מוכנים להשתתף בניסוי. הגברים קיבלו תשלום של 300 פאונד כדי להשתתף בניסוי שכלל שהייה במרפאה למשך לילה, נטילת דגימות דם ומעקב. "בבוקר, הגברת הצעירה שניהלה את המחקר באתר הניסוי עברה איתם על שאלון שכלל באופן קבוע שאלה פתוחה לגבי 'תופעות אחרות ששמת לב אליהן'. תחילה אף אחד לא ענה לה לשאלה, אבל בשלב מסוים אדם אחד הרים את ידו ושיתף שהיתה לו זיקפה כל הלילה. כשנאספו עוד עדויות, היא סיפרה לי על זה והסמיקה נורא", סיפר ד"ר בראון.

לאחר מחקר נוסף התברר שלתרופה, שנועדה להרפות את כלי הדם סביב הלב כדי לשפר את זרימת הדם, היתה אותה השפעה על העורקים בפין. בראיון סיפר בראון כי הוא ועמיתיו ראו מיד את הפוטנציאל המסחרי, אבל הבוס שלו דחה תחילה את הרעיון. "הלכתי וסגרתי את דלת המשרד שלו ואמרתי, 'אני לא עוזב את החדר הזה עד שאתה נותן לי את הכסף'. יכולתי לאבד את העבודה שלי, אבל כעבור שעה הוא נתן לי את הכסף". הוא הוסיף כי כשהם בדקו את המסמכים של ניסויים קודמים הם גילו כי זיקפה דווחה מספר פעמים על ידי מתנדבים אחרים, אבל המידע לא הועבר אליהם, כנראה כי חשבו שזה לא הולם או לא רלוונטי. "בלי הכורים הכנים ומנהלת המחקר באתר היינו יכולים להחמיץ את זה בקלות. התרופה הפכה ממתה לתרופה במקום הראשון בתיק העולמי של 'פייזר' בתוך שבועיים", סיפר.

בתכנית Larry King Live של CNN, המועמד לשעבר לנשיאות ארה"ב, בוב דול, הודה שהשתתף בניסויים לויאגרה וכינה אותה "תרופה נהדרת" ואף נשכר בהמשך על ידי "פייזר" לשווק את התרופה

בשנת 1996 רשמה "פייזר" פטנטים על סילדנפיל ציטראט בארה"ב ובמרץ 1998 אישר ה-FDA את השימוש בתרופה לטיפול בהפרעות זיקפה. בשבועות שלאחר מכן, מעריכים מומחים, רוקחים בארה"ב ניפקו יותר מ-40 אלף מרשמי ויאגרה. התרופה הפכה לכוכבת, עם כתבת שער במגזין TIME, שכותרתה היתה "גלולת העוצמה". בתכנית Larry King Live של CNN, המועמד לשעבר לנשיאות ארה"ב, בוב דול, הודה שהשתתף בניסויים לויאגרה וכינה אותה "תרופה נהדרת" (ואף נשכר בהמשך על ידי "פייזר" לשווק את התרופה). באותה שנה, מגזין ניוזוויק כינה את הויאגרה כ"תרופה החדשה והחמה ביותר בהיסטוריה כמעט בכל מקום בעולם", ולמרות שבזמנו ויאגרה היתה חוקית רק בארה"ב, בברזיל, במרוקו ובמקסיקו, "ניוזוויק" דיווח על גידול במכירות בשוק השחור במדינות רבות אחרות.

שער מגזין TIME ב-4 במאי 1998, זמן קצר לאחר שה-FDA אישר את השימוש בויאגרה לטיפול בהפרעות זיקפה. מקור: מגזין TIME

כיום, כשהפטנט של "ויאגרה" חלף וכבר יש לה לא מעט מתחרים, נראה שהבאזז סביבה חלף. עם זאת, גם אם התרופה כבר לא בעלת אותו כוח שוק שהיה לה פעם, אין ספק שההשפעה שלה, בין אם בכל הנוגע לשיח על מין בעידן המודרני ובין אם על גברים שסובלים מהפרעות זיקפה, ניכרת עד היום.

מתרופה ללוקמיה ועד סטנדרט הטיפול למחלות ראומטיות

מתוטרקסט, שנקרא במקור amethopterin, התגלה בשנות ה-40 על ידי הביוכימאי האמריקאי ממוצא הודי יללה פראגאדה סוברו (Yella Pragada Subbarow), שהיה בין אלה שגילו גם כן את מולקולת האנרגיה הבסיסית של התא (ה-ATP), בודד לראשונה חומצה פולית ו-ויטמין B12 וגילה את קבוצת האנטיביוטיקות טטרציקלין שהצילו חיים של מיליונים ברחבי העולם. עם זאת, למרות גילויו של סוברו, השם היותר מוכר כאבי התרופה הוא דווקא סידני פארבר, פתולוג יהודי מבית החולים לילדים של בוסטון.

הסיפור של המתוטרקסט מתחיל בתחילת שנות ה-40, כשחוקרי סרטן בבית החולים מאונט סיני בניו יורק היו מעורבים בתכנית מקיפה למציאת תרכובות שעלולות לגרום לנסיגה של גידולים סרטניים. הם חשבו באופן שגוי כי חומר שגילה סוברו הוא חומצה פולית, בעוד שלמעשה הוא היה תכשיר נוגד לחומצה פולית. כך, למרבה מבוכתם ובשונה מהתאוריה, כשהם ניסו את החומר על עכברים עם סרטן, הם ראו כי הגידול דווקא קטן. כיוון שחומצה פולית משמשת כאחת מאבני הבניין של התא, היא היתה אמורה כביכול לעודד את הגידול להתחלק עוד ועוד, אך כיוון שנתנו לא במודע תכשיר שנוגד לחומצה פולית, לתאי הגידול לא היה חומר גלם להתחלק והם פשוט "הורעבו", נהרסו והגידול קטן. ממצא זה גרם לחוקרים להאמין באופן שגוי כי חומצה פולית היא שגרמה לרגרסיה של הגידול.

פארבר, שהתעניין במיוחד במחקר אודות לוקמיה בילדות שנחשבה ל"מחלה יתומה", מחלה ללא טיפול שהיתה קוטלת ילדים בבית החולים בו עבד, שמע על הניסוי והחל לארגן במרץ ניסוי דומה. פארבר ועמיתיו ארגנו ניסוי קליני בחולים עם סרטן מתקדם ולוקמיה בתקווה לרפא אותם. התוצאות היו הרסניות. הטיפול גרם לצמיחה מואצת של תאי הגידול ולהרעת מצבם של הנבדקים. עם זאת, פארבר לא נתן לטרגדיה לעכב אותו והפך אותה להזדמנות.

בסיועו של פארבר, סוברו ועמיתיו סנתזו את המטותרקסט. פארבר לקח את המולקולה והשתמש בה לטיפול בהצלחה בלוקמיה בילדים בבית החולים שלו, ופרסם בעקבות כך מאמר שהיה לציון דרך בטיפול בסרטן בשנת 1948 וקנה לו תהילת עולם. למרבה האירוניה, באותה שנה סוברו, שתפקידו בגילוי התרופה נשכח מעט, נפטר. זו היתה למעשה אחת התרופות הראשונות שפותחו כנגד סרטן בתקופה שבה גילו כימותרפיות נוספות, והיתה לפי רבים אחד האירועים הראשונים בציר הזמן של המלחמה כנגד הסרטן. עם זאת, הסיפור של מתוטרקסט, הניתנת עד היום כתרופה כימותרפית, לא תם כאן.

העבודה בנוגע למתוטרקסט לטיפול במחלות ראומטיות נשכחה בשנות ה-50-40 לאור עליית קרנו של הקורטיזון ולאור הרעילות של התרופה - ״למה צריך להשתמש בתרופה הרעילה הזאת לסרטן במצב שפיר כמו דלקת מפרקים?״, היה הטיעון המרכזי

ד"ר סידני פארבר, פתולוג ילדים מביה"ח לילדים של בוסטון. מוכר כאבי התרופה מתוטרקסט. צילום: מתוך אתר מרכז הסרטן דאנה-פאבר

תחילת הדרך של מתוטרקסט במחלות ראומטיות בשנות ה-40 וה-50. לאחר שהתגלה תפקידו של הורמון הקורטיזון כנגד דלקת, חוקרים ראו כי נוגד חומצה פולית מחקה פעילות זאת. היה זה תור הזהב של הקורטיזון, המחקר אודות הטיפול פרח והתגלו לו מספר שימושים קליניים, ביניהם מחלות ראומטיות. כחלק מאותה אווירה של התקופה, הוענק ב-1950 פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לשלושה חוקרים שגילו את הורמוני קליפת בלוטת יותרת הכליה, המבנה הכללי שלהם והפונקציות שהם מבצעים (בין היתר של הקורטיזון). העבודה בנוגע למתוטרקסט נשכחה לאור עליית קרנו של הקורטיזון ולאור הרעילות של התרופה - "למה צריך להשתמש בתרופה הרעילה הזאת לסרטן במצב שפיר כמו דלקת מפרקים?", היה הטיעון המרכזי.

את פריצת הדרך קבע רקס הופמייסטר, ראומטולוג מוושינגטון, שיזם לראשונה את הטיפול בשנת 1967, אך לדבריו עיכב את הפרסום לאור האווירה ששררה כנגד הטיפול במחלות ראומטיות. הוא לקח את הטיפול הסרטני ונתן אותו במקום פעם אחת במינון גבוה, במספר מנות במינון נמוך. הוא פרסם את עבודתו לראשונה רק בשנת 1972 וגם זה רק כתקציר שכלל כלל 29 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית שטופלו במתוטרקסט במינון נמוך מדי שבוע עם תוצאות יוצאות דופן.

שנים מאוחר יותר, רק ב-1983, הופמייסטר סוף סוף פרסם את מאמרו שהיווה ציון דרך בנושא, על ניסיון בטיפול ב-78 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, מאמר שהדגים הן בטיחות והן יעילות בטיפול. בערך באותה התקופה (תחילת שנות ה-80) פרסם ווילקנס, ראומטולוג קהילתי, גם הוא מוושינגטון, את סדרת המטופלים הראשונית שלו שכללה 67 חולים שטופלו במתוטרקסט במינון נמוך, שהראתה תוצאות מעולות.

מחקרים ראשוניים אלה גרמו לחוקרים רבים לנסות את התרופה במחקרים מבוקרים אקראיים שהדגימו יעילות משמעותית ובטיחות וסללו את דרכה של התרופה להפוך, עד היום, לסטנדרט הטיפול במחלות ראומטיות. במבט לאחור, נראה כי התגלית שיש "פשוט" לנסות את התרופה במינון נמוך יותר חסכה למטופלים רבים סבל רב ותופעות לוואי של טיפול ממושך בסטרואידים.

התרופה לסוכרת - התרופה הפופולרית נגד השמנה

הסיפור של התרופות ממשפחת ה-GLP-1, או בשמן המדויק, תרופות ממשפחת האגוניסטים לרצפטורים ל-GLP-1, או בקיצור GLP-1RA, מסתמן כאחד הסיפורים הגדולים והמרגשים של הרפואה המודרנית. בעוד שהן החלו כתרופות לסוכרת, גילוי מקרי הוביל להבנה כי תרופות אלו עשויות להיות מה שישנה את כללי המשחק בטיפול במגיפה של העולם המודרני, מחלת ההשמנה.

הסיפור של משפחת התרופות מתחיל בתחילת שנות ה-80, כשחוקרים מאחד מבתי החולים הטובים בעולם, בית החולים הכללי מסצ'וסטס, גילו את הורמון ה-GLP-1, הורמון המופק על ידי רקמת המעי. לאחר שנים של מחקר הובן כי להורמון יש השפעה משמעותית על רמות הסוכר בדם במספר מנגנונים המשלבים את הגוף ואת המוח. חברות התרופות אצו לחקור את ההורמון כטיפול בסוכרת, כשתרופת ה-GLP-1 הראשונה היתה exenatide (Byetta), שאושרה בשנת 2005 לסוכרת מסוג 2. מעניין ציין כי במקום על ההורמון האנושי, התרופה הראשונית הזו התבססה בכלל על פפטיד דומה בארס של לטאה ענקית בשם "מפלצת גילה".

כמעט חמש שנים מאוחר יותר שחררה חברת נובו נורדיסק את התרופה שלה liraglutide (Victoza), הפעם ממודל אנושי שהיתה גם כן תרופה לסוכרת. למרות שזו היתה רק הסנונית הראשונה למהפכה, התרופה שניתנה באופן יומי בהזרקה הראתה גם יכולת הורדה צנועה אך משמעותית במשקל ואושרה על ידי ה-FDA בשנת 2014 גם כטיפול להשמנת יתר. עקב הצורך היומי בזריקה וכיוון שהתרופה סייעה להורדה במשקל רק ברמה מתונה, היא לא הפכה לפופולרית בקהל הרחב (שאינו סוכרתי) בהיקף משמעותי ונותרה תרופה שניתנת בעיקר בסוכרת, אך עם יתרון מוסף בקרב חולי סוכרת שסובלים מעודף משקל - תחלואה נלווית נפוצה מאוד לסוכרת.

על פי רשמי בריאות אלקטרוניים, 1.7% מהאנשים בארה"ב קיבלו מרשם לתרופה Semaglutide בשנת 2023 וערך השוק של "נובו נורדיסק" עולה כעת על התוצר המקומי הגולמי של כל דנמרק, מדינת המקור שלה

הדור הבא של התרופה היה כבר סיפור אחר לגמרי. השמנת יתר, "המגיפה של המאה ה-21", שאכן הוכרזה כמגיפה על ידי ארגון הבריאות העולמי, היא אחת הבעיות המשמעותיות ביותר של העולם המערבי והרפואה המודרנית.  בארה"ב, כ-70% מהמבוגרים בעלי משקל עודף (overweight), ובאירופה מספר זה עומד על יותר ממחצית מהאוכלוסיה. חשוב להבין, מעבר לסטיגמה ולעניין האסתטי, השמנת יתר היא מחלה של ממש, שבין סיבוכיה ניתן למנות אינספור תחלואות, מסוכרת מסוג 2, מחלות לב, דלקות פרקים, מחלת כבד שומני, עד אפילו סוגי סרטן מסוימים. ההיסטוריה של הטיפול בהשמנת יתר רצופה בהבטחות שווא ובכשלונות קטסטרופליים, תרופות עם יעילות מוגבלת, כאשר אנשים רבים במאבק שנמשך חיים שלמים יורדים ועולים במשקל כמו ברכבת הרים, ללא טיפול מספק לרוב.

בשנת 2017 אישר ה-FDA דור חדש של התרופה הקודמת של "נובו נורדיסק" לסוכרת בשם Semaglutide. בעוד שרבים ראו בתרופה בשורה בכך שהיא יכולה להינתן פעם בשבוע במקום באופן יומי, התברר במחקרים הקליניים שבוצעו בתרופה לטיפול בסוכרת כי ישנם שיעורי ירידה במשקל מרשימים בקרב הנבדקים. "נובו נורדיסק" הבינה את הפוטנציאל, ובמחקר היסטורי שבדק את התרופה כטיפול להשמנה ותוצאותיו פורסמו ב-New England Journal of Medicine, המטופלים שנטלו את התרופה ירדו כ-15% ממשקל גופם בתקופה של כ-16 חודשים. זו היתה מהפכה של ממש והתרופה אושרה לטיפול בהשמנה בשנת 2021. מאז היא נחטפת מבתי המרקחת ואפילו נוצר שוק שחור לתרופה במדינות רבות עקב המחסור/ היעדר ההתוויה למטופלים מסוימים. היתרון המשמעותי בתרופה הוא ככל הנראה האפקט שלה שפוגע בתיאבון וברצון הבלתי פוסק להמשיך לאכול.

מאז, הטירוף רק התגבר. כך למשל, על פי רשמי בריאות אלקטרוניים, 1.7% מהאנשים בארה"ב קיבלו מרשם לתרופה בשנת 2023, וערך השוק של "נובו נורדיסק" עולה כעת על התוצר המקומי הגולמי של כל דנמרק, מדינת המקור שלה.

למרות שנראה שהתרופה לסוכרת עשתה את המהפכה שלה, יכול להיות שזהו רק קצה הקרחון. מחקרים רבים מצאו יתרונות נוספים לתרופה, משיפור משמעותי באי ספיקת לב, מניעת שבץ ומחלות לב וכלי דם, מניעת הידרדרות של חולי כליות, וקיימים מחקרים ראשוניים שהראו יתרונות פוטנציאליים בכיוונים מפתיעים כמו מניעת התמכרויות, פרקינסון וירידה קוגניטיבית. העידן הנוכחי של המחקרים לגבי התרופה נותן את התחושה כאילו בקרוב היא תינתן כתוספת למי השתייה.

מנגד, מומחים שמצננים את הרוחות מציינים גם את החסרונות שלה, כמו שימוש לרעה בתרופה, תופעות הלוואי של מערכת העיכול להן התרופה גורמת - שרובן מתרחשות בתחילת תהליך לקיחת התרופה, או הירידה במסת השריר לה גורמת התרופה – מצב בעייתי במיוחד כשמדובר באנשים מבוגרים.

בינתיים, חברות התרופות לא עוצרות ותרופה חדשה שעובדת במנגנון דומה (אגונסיט לרצפטור ל-GLP-1 ול-GIP) שאושרה על ידי ה-FDA בנובמבר 2023, tirzepatide, הראתה שיעורי הורדה במשקל של מעל 20%, שיעורי ירידה במשקל שמתחילים להזכיר כבר את אלה שנצפים בניתוחים בריאטריים. תרופות נוספות, שנמצאות נכון לכתיבת כתבה זו במחקרי פאזה 3, הדגימו שיעורים גבוהים אף יותר מ- tirzepatide ולמרות שמוקדם עדיין לדעת, ייתכן שאנו עדים לתחילת הסוף של המגיפה של המאה ה-21.

לסיכום, על כל תרופה וטיפול רפואי חדש לעבור תהליך ארוך לבדיקת יעילותם ובטיחותם בשימוש בעולם האמיתי. מחקרים וניסויים לבדיקת היעילות והבטיחות אורכים לעתים שנים ארוכות עד לקבלת האישור הרגולטורי לשימוש בתרופה. עם זאת, אישורים שכבר ניתנו בעבר לתרופות בהתוויה מסוימת עשויים לקצר את התהליך לקבלת האישור עבור טיפול במחלות אחרות, להוזיל את התהליך כולו ולהגיע מהר יותר לחולים שמצפים למענה הרפואי.

מקורות:

Gout. Richette, Pascal et al. The Lancet, Volume 375, Issue 9711, 318 - 328

סנהדרין מח ב, לצד התסמין של תחושה "כמחט בבשר החי"

Garrod AB. The Nature and Treatment of Gout and Rheumatic Gout. London, UK: Walton; 1859.

Prim Care Companion CNS Disord 2017;19(5):17br02140. A Brief History of Lithium Treatment in Psychiatry. Mark L. Ruffalo, LCSW. Published: October 12, 2017

2023 Breakthrough of the Year. Obesity meets its match - Blockbuster weight loss drugs show promise for a wider range of health benefits. Science, Jennifer Couzin-Frankel. https://www.science.org/content/article/breakthrough-of-the-year-2023

Wilding, J. P. H., Batterham, R. L., Calanna, S., Davies, M., Van Gaal, L. F., Lingvay, I., McGowan, B. M., Rosenstock, J., Tran, M. T. D., Wadden, T. A., Wharton, S., Yokote, K., Zeuthen, N., Kushner, R. F., & STEP 1 Study Group (2021). Once-Weekly Semaglutide in Adults with Overweight or Obesity. The New England journal of medicine, 384(11), 989–1002

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון מדיק - סל שירותי הבריאות 2025