יושב במשרדי במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי סורוקה כשמאחוריי תלוי בגאון, כבר כמעט שנה, דגל ישראל. עוד משפחה שנכנסת לשיחת עדכון, עוד רופא שמגיע לדיון – איש מהם לא יכול שלא להבחין בדגל הגדול. דגל מדינת ישראל, תלוי בגאון, משתלשל מהתקרה, מתוח ונקי, מסתיר את מדפי השגרה עמוסי הספרים, דגל שהפך סמל לתקופת מלחמה, דגל המבהיר ומזכיר לכל מי שנכנס לכאן ולי – מה נמצא כעת במרכז תשומת הלב. ישראל במלחמה.
שבעה באוקטובר
התעוררתי לקול הדי יירוטים. אשתי ואני מביטים בחוסר אונים בטלפונים ומנסים להבין מה מתרחש. מנסה להתקשר לבן הבכור, שמשרת באחד מבסיסי צה"ל בעוטף. אין מענה. אזעקות בכל הארץ. מתלבש בחופזה ונוסע לבית החולים, לא יכול אפילו לדמיין מה עומד להתרחש בתוך זמן קצר. לבית החולים מגיעים שברי מידע ראשוניים. שום דבר רשמי, הכל מעורפל. עובדי בית החולים המתגוררים בעוטף וביישובים המותקפים שולחים בקבוצות ווטסאפ הודעות מקוטעות: "...מחבלים, רקטות, ירי ברחובות...".
מטה החירום של בית החולים מתאסף ומחליט להכריז על אירוע רב נפגעים, עוד טרם מגיעים פצועים, טרם ידועים מימדי האסון. ההחלטה המוקדמת על הכרזת אר"ן התבררה בהמשך כ-Game Changer אמיתי, וככל הנראה הצילה חים רבים.
אני עולה למשרד ועוטה על עצמי את האפוד הזוהר עליו מופיעות, באותיות קידוש לבנה, המילים "מנהל אר"ן" – ומקווה, בתמימותי, שקצת הגזמנו בהיערכות לבאות. התקווה מתנפצת אל תוך מציאות מטלטלת. בתוך פרק זמן קצר המרכז הרפואי סורוקה, על כל יכולותיו וגודלו, נשטף בפצועים. קמפוס אדיר בגודלו, המכיל למעלה מ-5,000 עובדים ומעל 1,100 מיטות, נמתח אל יכולותיו המקסימליות ומוכיח שאין סוף התרגולים השוטפים שמבוצעים אצלנו דרך שגרה מביאים אותנו חזקים, חדים ומסוגלים ליום פקודה.
מסוקים, אמבולנסים, רכבים פרטיים. קצב בלתי נתפש של זרימת פצועים, המגיע לשיא בשעות הצהריים: קרוב ל-80 פצועים בשעה! חדר הטראומה עמוס, חדרי הניתוח מלאים עד אפס מקום, וכדי לאפשר ניתוחים דחופים נוספים באתר ממוגן מירי רקטי, אנחנו "מגייסים" את חדרי הניתוח הגינקולוגיים. 69 אזעקות מפלחות את האוויר במרחב העיר באר שבע באותה יממה ומאלצות אותנו לטפל במתחמים ממוגנים בלבד. עם שטף הפצועים והתמשכותו של האירוע – תחושת השליחות מתחדדת. בחוץ, מלחמה של ממש, ואצלנו – מלחמה על חייהם של הפצועים.
אירוע רודף אירוע. מפגש מהיר בחדר הטראומה עם ד"ר איתן נאמן, רופא טיפול נמרץ ילדים – "אני עוזב. קיבלתי צו 8 טלפוני". טפיחה על השכם, "שמור על עצמך". יממה אחר כך מגיעה בשורת האיוב – איתן ז"ל נפל בקרב.
בהמשך, חיבוק מהיר עם מנהל מחלקה שהאירועים תפסו אותו במילואים והוא מגיע לחדר הטראומה כרופא מוסק, לאחר שהנשים בשטח פצוע קשה. "מה קורה בחוץ?", אני שואל. "טסנו מעל העוטף. מלחמה, אחי. מלחמה". אני עדיין לא קולט.
לקראת צהריים, טלפון ממספר לא מזוהה. אני עונה. בני החייל על הקו. "אבא, אנחנו בסדר, מוגנים. אל תדאג", ואני משתנק. לא מסוגל לענות לו. בשלב הזה לא ידענו דבר, כאן בבית החולים על האסון שהתרחש בבסיסי צה"ל בעוטף.
השעות חולפות. אני אוסף נתונים, עובר בין אתרי הטיפול בביה"ח, ומדווח באופן רציף למנהל ביה"ח ולמטה החירום. המספרים בלתי נתפסים. ביממה הראשונה טיפלנו ב-675 פצועים, מתוכם 136 פצועים קשה! מספר שיא בהיסטוריית האירועים הרפואיים במדינת ישראל. ישראל במלחמה.
מלחמה במחלקה לטיפול נמרץ
היממה הסוערת בתולדות המרכז הרפואי סורוקה מסתיימת, ואני עולה למחלקה לטיפול נמרץ, ביתי השני. מתקלח, מחליף מדים ומנסה לעכל את שהתרחש. המחלקה מלאה בפצועים קשים, חלקם אפילו לא עבר זיהוי סופי. מסדרונות בית החולים עדיין מספרים את שהתרחש כאן – מערומי ציוד, אלונקות צבאיות, מיטות ריקות, ובעיקר – משפחות. חלקן, מלוות את יקיריהם הפצועים, אסירי תודה על שזכו בהם מחדש. חלקן, בעיניים טרוטות ומלאות אימה – מחפשות את הבת או הבן עימם אבד הקשר, נושאות שלטים מאולתרים עם תמונות וכיתוב.
צוותי התמיכה והחוסן של בית החולים מחלקים את זמנם בין משפחות, פצועים ועובדי בית החולים. פסיפס אנושי בלתי נגמר של כאב, בלבול ועצב. אמבולנסים ומסוקים ממשיכים להגיע על מנת לסייע בהעברת פצועים לבתי חולים במרכז הארץ.
ביעילות, במסירות, סביב השעון – בכירי המרכז הרפואי מגיעים לכל נחיתת מסוק. ישנים בבית החולים, קופצים מהבית בכל שעה, ללא קשר לרשימת הכוננות
פינוי לוחם פצוע מרצועת עזה למרכז הרפואי סורוקה. צילום: דוברות ביה"ח
הימים חולפים, ההלם הראשוני נותר מעלינו כעננה שתלווה אותנו ואת העם כולו שנים קדימה, אולם ברור לכולנו כי עלינו להיערך להמשך. המרכז הרפואי סורוקה ממוקם כ-15 דקות טיסת מסוק משטח רצועת עזה ואנו מתחילים בהיערכות רחבה לקראת מה שברור לכולנו שיתרחש.
שבועות קצרים אחר כך, התמרון הקרקעי מתחיל ואנחנו, חדורי תחושת שליחות, מהווים את המעטפת הרפואית העיקרית עבור חיילי צה"ל. זאת שעתנו. בית החולים פועל במתכונת מלחמה, ישיבות תכופות של מטה החירום, עבודה במכלולים. כל הפק"לים שנכתבו בעתות שלום נפרסים ומוצאים אל הפועל. מיטות מתקפלות מוכנסות למשרדים – כולנו נערכים לשהייה ממושכת בבית החולים. מלחמה. זה מכה בנו מדי יום. פצועים מגיעים במסוקים, ובית החולים עטוף באהבת תושבי באר שבע וישראל כולה. משלוחי מזון, שלטים שצוירו על ידי ילדים, חלות שבת, זמרים ואמנים שבאים לשמח את הפצועים ואת המשפחות. ישראל היפה, המאוחדת.
כל נחיתת מסוק מקפיצה את הלב ואט אט נבנית שגרת מלחמה ומערך קליטת הפצועים הופך לזריז יותר ולמשומן. ביעילות, במסירות, סביב השעון – בכירי המרכז הרפואי מגיעים לכל נחיתת מסוק. ישנים בבית החולים, קופצים מהבית בכל שעה, ללא קשר לרשימת הכוננות. חלק מצוות בית החולים מגויס למילואים ומנווט בין שירות מילואים פעיל לבין העבודה. לרבים מאנשי הצוות יש "נציג לוחם" ברצועת עזה או בצפון, מי בסדיר ומי במילואים. אחדות.
פצוע מגיע ופצוע אחר עוזב. אנחנו חוגגים עם כל פצוע שיוצא, מלווים אותו במחיאות כפיים, מעניקים תעודה. טקס קטן שפיתחנו כאן, כדי לחגוג עבורו, עבור משפחתו הגיבורה וכן, גם מעט עבורנו
פרופ' פרנקל עם עמירם אבוטבול, קצין מודיעין מתחנת רהט שנפגע קשה בהיתקלות עם מחבלים ב-7 באוקטובר והורדם והונשם במשך 11 יום | צילום: דוברות "סורוקה"
בטיפול נמרץ, רוב הפצועים מורדמים ומונשמים. אין עימם קשר. הקשר נבנה מול המשפחות. לא ניתן לתאר במילים את המפגש הראשוני שבו מגיעה משפחה, מלווה באנשי צבא, כדי לשמוע מה אופי הפציעה. העיניים המפוחדות, הקול הרועד. אנחנו מתווכים לכל משפחה את הדברים בצורה הרגישה ביותר, אך בו זמנית באופן האמיתי והמקצועי ביותר. שמים הכל על השולחן, עוטפים באהבה ובתקווה, עדים לעסקאות הכואבות שהורים, רעיות, אחים ואחיות מוכנים לחתום עם השטן: "שרק יחזור הביתה... נתגבר על הכל. מוכנים לשלם כל מחיר".
פצוע מגיע ופצוע אחר עוזב. אנחנו חוגגים עם כל פצוע שיוצא, מלווים אותו במחיאות כפיים, מעניקים תעודה. טקס קטן שפיתחנו כאן, כדי לחגוג עבורו, עבור משפחתו הגיבורה וכן, גם מעט עבורנו. הקשרים עם המשפחות הופכים להיות יותר ויותר משמעותיים, אנחנו נוסעים לבקר פצועים בשיקום, מקבלים בווטסאפ תמונות, סרטונים והודעות רציפות מעשרות משפחות מוקירות תודה. זוכרים את כולם. ישראל במלחמה.
כרעם ביום בהיר
זה קורה גם בביתנו אנו, פוגע ומכה. גילי, אחות ותיקה שלנו, מטפלת בחייל, פצוע ראש קשה. לפתע, במהלך המשמרת, היא מקבלת שיחת טלפון. המציאות עולה על כל דמיון – בנה, לוחם חי"ר, נפצע קשה והועבר במסוק לבית חולים במרכז הארץ. כולנו המומים עימה, כואבים את כאבה. בהמשך, כאילו לא ספגנו כאן מספיק כאב, ד"ר יואב שלנו, ד"ר יואב ביחובסקי שהתעקש לנווט בין שירות מילואים בעזה כרופא לבין טיפול בפצועים כאן איתנו בטיפול נמרץ, מובא אלינו במסוק עם פגיעת ראש קשה. בשר מבשרנו, מחוסר הכרה, מונשם. מי יכול היה לדמיין סיטואציה איומה כזאת, את השיחה הראשונית עם אשתו וילדיו, את השרשרת האנושית שעמדה מחוץ לחדר הניתוח בציפייה דרוכה, את הטיפול בו במיטת טיפול נמרץ, מטרים בודדים ממשרדו הקבוע כאן. מלחמה.
קרני שמש
אל תוך משימות המלחמה, נוספה אחת שונה, מרגשת. היערכות לקליטת חטופים. זכינו להיות חלק מהשרשרת המורכבת שהחזירה אותם הביתה והיינו שותפים מרכזיים במאבק על חייהם ובריאותם. לעד אזכור את הקיבוצניקית הקשישה שהגיעה במצב אנוש. אספתי את בני משפחתה וישבנו בחדרי. נאלצתי לעדכן אותם כי נראה ששעותיה ספורות. טעיתי ובגדול. שכחתי שהיא זן משובח, קיבוצניקית ישראלית! זאת היתה אחת מקרני השמש שליטפה אותנו ואת עם ישראל כולו.
תם ולא נשלם
שורות אלו נכתבות כשבוע טרם מלאה שנה למלחמה, כשראש השנה בפתח. אני מבקש, בשם חבריי בטיפול נמרץ ובשם המרכז הרפואי סורוקה כולו, לאחל לנו מציאות שתאפשר חיים שפויים, נינוחים ובטוחים בארצנו היקרה. מקווה שנהיה ראויים להקרבה העצומה, שנשכיל לחבק את משפחות השכול, לעטוף את הפצועים ושנזכה במהרה לחזות בשובם של אחינו החטופים. שנהיה ראויים למחיר הבלתי נתפש שאנו משלמים במלחמה האיומה שנכפתה עלינו.
אין לי ספק שניתן היה למצוא, לסיום, ציטוט של דוד בן גוריון, של בנימין זאב הרצל או של אחד מגדולי משוררינו. ובכל זאת, ברוח הזמן, בחרתי בתקווה 6, שהתנגנו כאן הרבה מעל מיטות הפצועים:
"... נכון כולם נראים פה רגילים אבל
אנחנו עם של גיבורי על
בכל אחד תמיד מסתתר חייל
מוכן להציל את העולם...".
הכותב, פרופ' עמית פרנקל, הוא רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ, מנהל היחידה לאיתור וניהול חולים בסיכון; מנהל האר"ן; המרכז הרפואי סורוקה
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
