ד"ר אורי גלנטה: "האם היה משהו שעוד יכולתי לעשות ולא עשיתי?"

אתמול היה יום ההולדת לדודה שלי עדינה. את הלילה העברתי בתורנות בבית חולים ולכן דיברתי איתה רק היום. מה מאחלים לדודה שכזו? דודה שלפני שנה נחטפה בכוח דרך חלון הממ"ד בביתה בניר עוז אל המנהרות ברפיח. שטרם לכתה, מיד לפני שהוצא להורג בידי מפלצות האדם, כשהוא שוכב ומתבוסס בדמו, נפרד ממנה בעלה האהוב (דודי סעיד) בנשיקה לשלום, בפעם האחרונה. דודה שחזרה אחרי 51 יום במנהרות ומאז מקדישה את כל כולה למאבק להחזרת חבריה וחברותיה.

אין יום שאני לא חושב על סעיד ועדינה, הדודים האהובים שלי מניר עוז, הקיבוץ שלפרקים בחודשי הקיץ של ילדותי היה לי כבית. בכל בוקר, ריח החציר כשאני מאכיל את הסוסים בביתי במשמר הנגב, סעיד עולה מול עיני. השנה לראשונה מזה שנים, החציר הזה הוא לא החציר מניר עוז, הוא לא החציר מסעיד.

"מאז השבעה באוקטובר, חבריי מיחידות הטיפול נמרץ ואני נלחמים על חיי חיילינו. כל כך הרבה עברו תחת ידינו. חלקם רק פנים, ללא שמות, אלה שהגיעו ללא רוח חיים לחדר הטראומה"

ד"ר אורי גלנטה, מנהל שירות האקמו ורופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ ב"סורוקה"

כאן ליד החציר הזה, תפסתי עמדה בבוקר השבעה באוקטובר, כחלק מכיתת כוננות מאולתרת בקיבוץ. כאן הייתי כשדיברתי עם סעיד לאחרונה – "לבוא לחלץ אתכם?", שאלתי. "לא אורי, תישאר בבית". ונשארתי. לו הייתי יוצא ייתכן שמישהו היה כותב היום עליי.

מאז השבעה באוקטובר, חבריי מיחידות הטיפול נמרץ ב"סורוקה" ואני נלחמים על חיי חיילינו. כל כך הרבה עברו תחת ידינו. חלקם רק פנים, ללא שמות, אלה שהגיעו ללא רוח חיים לחדר הטראומה.

כרופא טיפול נמרץ, המוות לא זר לי. הוא היריב איתו אני נאבק יום יום. לרב, ידי על העליונה אך לעתים ידו. עם זאת, משהו אחר ניבט מפניהם של החיילים ההרוגים שלנו - כולם צעירים, כולם יפים, לפני רגע היו בשיא פריחתם. פניהם נשארו חיים אך גופם כבר לא.

הסיטואציה ההזויה הביאה אותנו לפרוץ את המעטפת. בעולמי שלי, הטיפול באקמו בטראומה ובפצועי מלחמה בפרט הינו דבר שלא נעשה לפני כן בארץ ובמעט מאוד מקרים בעולם. טיפלנו עד כה ב-24 (14 מהם ב"סורוקה") פצועים עם אקמו, עם הצלחות מרשימות"

עשרות חיילים עברו תחת ידינו ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, כולם ילדים של הוריהם. בשיחה הראשונה עם ההורים אני אומר, "אני יודע, אני מרגיש את כאבכם. מהיום הוא גם הילד שלי, אנחנו ניאבק על חייו בחרדת קודש". נאבקנו ופרצנו גבולות.

בית החולים סורוקה עשה את מה ששום בית חולים בעולם לא עשה וטיפל באר"ן הגדול ביותר אי פעם שהגיע לבית חולים אחד. ההצלחה היא בזכות דבר אחד בלבד – האנשים המיוחדים שמהם בנוי בית החולים הזה והרוח שלהם. הרוח שנושבת בחדר הטראומה, בחדרי הניתוח, במכון הרנטגן, ביחידות הטיפול הנמרץ במחלקות ובמסדרונות.

הסיטואציה ההזויה הביאה אותנו לפרוץ את המעטפת. בעולמי שלי, הטיפול באקמו בטראומה ובפצועי מלחמה בפרט הינו דבר שלא נעשה לפני כן בארץ ובמעט מאוד מקרים בעולם. טיפלנו עד כה ב-24 (14 מהם ב"סורוקה") פצועים עם אקמו, עם הצלחות מרשימות.

מתך עשרות החיילים שעברו תחת ידינו ביחידה לטיפול נמרץ פנימי – רק אחד לא חזר הביתה. הראל איתח, מפקד צוות נערץ בפלס"ר גבעתי. אני חושב על הראל הרבה, על הוריו. האם היה משהו שעוד יכולתי לעשות שלא עשיתי?

לפני כמה ימים כתב לי חבר בבית חולים אחר כשהתעניינתי לגבי חייל המטופל אצלו. "הוא הולך למות,  בא לי למות יחד איתו...". הלב נקרע, המשפט הזה, מעבר לאובדן החיים של עוד חייל, מבטא את המסירות והמחויבות שלנו הצוותים הרפואיים לחיילינו.

אני בבית אחרי תורנות. הווטסאפ מצפצף וקוטע את מחשבותיי: "יעד קיצור שני פצועים בדרך נחיתה עד מספר דקות". אסף מנהל יחידת הטראומה האורטופדית, בן כיתה וחבר מתקשר מחדר טראומה – "פגיעת RPG בטנק, פנים מפויחות, לקטט גבוהה – הוא הולך לחדר ניתוח בגלל פציעה ברגל אבל אולי בהמשך יזדקק לאקמו". אם ככה חושבים האורטופדים ב"סורוקה", אני את שלי עשיתי. מחר ניפגש אסף ואני בחדר ניתוח עם חייל אחר המחובר לאקמו.

הימים עוברים, הבקרים במשמר הנגב נראים אותו הדבר, לרעש התותחים והפיצוצים המלווה את הזריחות הפסטורליות כבר התרגלו כולם. אני מריח כל בוקר את החציר של הסוסים וחושב על סעיד, על עדינה. חושב על כל המפונים בצפון, על חבריי הרופאים בבתי החולים בצפון ומקווה שלא יחוו את מה שחווינו אנחנו בדרום.

שיחזרו כבר החטופים הביתה ושיהיה לנו סוף סוף חג שמח.

הכותב הוא ד"ר אורי גלנטה, מנהל שירות האקמו ורופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ, המרכז הרפואי סורוקה

________________________________________

רפואה. גבורה. תקווה - כנס בסימן שנה לפרוץ מלחמת חרבות ברזל

מאז השבעה באוקטובר עומד סורוקה מרכז רפואי אוניברסיטאי בחוד החנית של רפואת החירום בארץ ובעולם. צוותי סורוקה התמודדו ועדיין מתמודדים במקצועיות, נחישות וגבורה אינסופית עם תרחישים מורכבים וחסרי תקדים שהופכים אותו למגדלור של מקצוענות, ניסיון וידע בלעדי המופץ בעולם כולו.

ביום העיון לציון שנה למלחמת חרבות ברזל, שיערך השבוע (10.10) במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע,  יסופר הסיפור יוצא הדופן ומעורר ההשראה של "סורוקה" ושל מערכת הבריאות כולה, סיפור שהחל בשעות הבוקר המוקדמות של אותה שבת נוראה.

הכנס מיועד לאנשי מקצוע מכל הארץ במערכים מצילי החיים (רפואה דחופה, כירורגיה, הרדמה וטיפול נמרץ), בריאות הנפש, שיקום, מקצועות הבריאות ואחרים. ייטלו בו חלק צוותי סורוקה כמו גם נציגי מערכת הבריאות כולה, הקהילה, צה"ל, מד"א, משרד הבריאות, אקדמיה, נציגי עיריות ורשויות מקומיות, ובמעמד אנשי ציבור ומכובדים נוספים.

לרישום לכנס ופרטים נוספים>> ליחצו כאן