שיתוף פעולה בין האיגוד הישראלי לרפואה דחופה לבין קולגות מומחים ברפואה דחופה, בעיקר בקנדה ובארה"ב, הוליד יוזמת התנדבות של רופאי מלר"ד מהעולם שמגיעים לישראל מאז שבעה באוקטובר כדי לסייע בחדרי המיון. ביוזמה שנקראת Milu-EM (הלחם של מילואים ו-emergency medicine) הגיעו עד כה לארץ יותר מ-60 רופאים שתרמו מזמנם כדי להקל על עמיתיהם בישראל. את המיזם הקימו ד"ר ארי גרינוולד מקנדה וד"ר ביני האן, ד"ר יוסף אופנבאכר וד"ר בצלאל רייך מארה"ב.
ד"ר דניאל טרוצקי, סגן מנהל המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), מזכיר וחבר ועד האיגוד הישראלי לרפואה דחופה, מספר על התחלתו של המיזם. "באוקטובר, עם גיוס רופאים למילואים, נוצרו מצבים של מחלקות עם מחסור ברופאים, וחברים מחו"ל ששמעו על המצוקה יצרו איתנו קשר והציעו לעזור. הגרעין המייסד יהודי וכולל את ד"ר גרינוולד, מומחה ברפואה דחופה מקנדה, שהוא חבר שלנו ועימו שמרנו על קשרים מקצועיים לאורך השנים.
ד"ר דניאל טרוצקי, סגן מנהל המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), מזכיר וחבר ועד האיגוד הישראלי לרפואה דחופה. צילום: דוברות ביה"ח
"כך זה התחיל, קשר חברי של אנשים שהתקשרו ואמרו אנחנו באים לעזור. במחלקת משאבי אנוש של חטיבת בתי החולים במשרד הבריאות התגייסו לטובת העניין ויצרו מסלול מהיר להוצאת רשיונות ישראליים לבעלי מקצוע שעמדו באמות המידה המתאימים וביחד נוצרה תכנית מצ'ינג שבה טיפלנו במאות פניות".
כוננות מעבר לים
לארגון נרשמו מאות רופאי רפואה דחופה, רובם יהודים, מרביתם הגיעו מקנדה ומארה"ב, אך גם מאוסטרליה, דרום אפריקה, אירופה, דרום אמריקה ואפילו מהונג קונג.
על פי האתר, המועמד להתנדבות צריך להיות זמין לשבועיים, מוכן ויכול לחזור לשירות התנדבותי כל ארבעה-שישה חודשים, עם עדיפות לבעלי כישורי שיחה בשפה העברית, אך לא חובה וכך גם לגבי ניסיון קודם במערכות הרפואה בישראל שיועיל, אך אינו הכרחי.
ד"ר ארי גרינוולד. "מאמץ קבוצתי אמיתי של הרבה אנשים נהדרים מכל העולם שרוצים לעזור". צילום: MiluE
ד"ר גרינוולד מציין כי מתוך 250-300 המתנדבים הרשומים ב-MiluEM, רק כ-5%-10% הם ישראלים. 10%-15% אחרים חיו בישראל תקופה מסוימת בשלב מסוים, כולל הכשרה בבית הספר לרפואה בישראל. היתר, שהם כ-70%-80%, מעולם לא התגוררו בישראל.
הפרופיל של הרופאים המתנדבים לא היה אחיד, מדובר ברופאים יהודים ושאינם יהודים מכל העולם. ד"ר טרוצקי מספר כי "ממש לאחרונה הצטרף אלינו מנהל מחלקה לרפואה דחופה וחוקר בכיר מהונג קונג שהוא אינו יהודי אבל אוהב ישראל. הוא היה פה לביקור היכרות ויגיע לביקור נוסף לחיזוק הקשרים".
זמן קצר לאחר מתקפת שבעה באוקטובר הגיעו לארץ במסגרת היוזמה רופאים מתנדבים, ובסך הכל עד כה מעל 60 רופאים שבפועל עבדו בהתנדבות במחלקות לרפואה דחופה, הכירו את הפרוטוקולים והצוות ואת תפקידם בשעת חירום. בנוסף, הגיעה לסיור היכרות משלחת של 15 מומחים ברפואה דחופה ובתוך זמן קצר הוקצו לבתי החולים רופאים מתנדבים מארגון מילואים.
"התחלנו למפות את החוזקות של כל אחד מהרופאים הללו, ההתמחויות של כל אחד מהם, הזמינות, ידיעת עברית, ויצרנו תכנית התאמה לצרכים של המחלקות לרפואה דחופה בישראל", ממשיך ד"ר טרוצקי ומספר.
מנגנון חלוקת הרופאים נעשה בעדיפות למחלקות לרפואה דחופה בחזית, כלומר למרכזים הרפואיים בדרום, לחדרי המיון בברזילי וביוספטל או לחדרי המיון בצפון – צפת, פוריה ונהריה, שקיבלו ראשונים הקצאות ולאחריהם המחלקות לרפואה דחופה שלא היו מבוססות מבחינת כוח האדם בשל שירות מילואים.
כדי להדגים את העוצמה של המהלך, מספר ד"ר טרוצקי כי בליל המתקפה עתירת הטילים מאיראן, בחודש אפריל, היתה מוכנות של עשרות רופאים להגיע לארץ על פי צורך וכך גם היום, עם מצב הכוננות הקיים. "מדי מספר ימים אנחנו ממפים את הזמינות ואת היכולת של הרופאים להגיע ונכון לימים האחרונים, מעל 50 רופאים נמצאים בזמינות מיידית לגל ראשון של עיבוי המערכים".
יצירת הזדמנויות
"המטרה שלנו עם MiluEM היא לארגן רשת תפוצה של רופאי חירום שיכולים לתמוך בקהילת רופאי החירום בישראל, וליצור איתם שיתופי פעולה דו-כיווניים ארוכי טווח", אומר ד"ר גרינוולד. "זה מאמץ קבוצתי אמיתי של הרבה אנשים נהדרים מכל העולם שרוצים לעזור. היכולת לשתף פעולה עם מנהיגות IAEM (האיגוד הישראלי לרפואה דחופה) אפשרה לנו לחבר בין אלה המשתוקקים לעזור, למחלקות שיכולות להפיק תועלת מכך. מובן ששיתוף הפעולה עם משרד הבריאות הקל מאוד על תהליך הרישוי למתנדבים".
הודות להתגייסות המהירה של האיגוד הישראלי לרפואה דחופה, הרופאים המתנדבים שדחפו ומצאו מימון ומשרד הבריאות, הארגון קרם עור וגידים במהירות. "למעשה, זהו המיזם המאורגן הפרופסיונלי הראשון שבאמת הצליח לייצר מסה אפקטיבית שמורגשת בשטח", אומר ד"ר טרוצקי.
"אמנם המיזם הזה נוצר בעקבות פניות של חברים וקולגות מחו"ל, אבל הוא יצר חברויות והתקשרויות. המתנדבים היו אצלנו בבתים, המשפחות מחוברות ממש, חלק גדול מהרופאים הללו שבאו להתנדב יעלו ארצה בקרוב". הקשר הזה יצר גם הזדמנויות מעבר לעיבוי השורות בשעת הצורך, כפי שמוסיף ד"ר טרוצקי: "למעשה, נוצרו התקשרויות מקצועיות רבות ובין השאר פרויקטים וכינוסים מקצועיים משותפים, הפריה אקדמית הדדית ועוד. בימים אלה אנו עמלים על הקמת פלטפורמה דיגיטלית שתחבר את קהילת הרפואה הדחופה של ישראל עם המתנדבים מסביב לעולם ותעצים אף יותר את החיבור ואת ההעצמה ההדדית של הקהילה הישראלית לרפואה דחופה והעולמית".
"האנשים האלה הקריבו מעצמם"
הרופאים שהגיעו להתנדב עבדו במחלקות לרפואה דחופה ובדקו מטופלים, אך בנוסף הם גם לימדו ותרגלו את המתמחים לרפואה בישראל ועזרו להעביר הדרכות ורענונים לצוותים קרביים וכן לחיילים בחיל רפואה וביחידות מיוחדות.
מתנדבי MiluEM וצוות חדר מיון בפגישת הדרכה מעשית להצלת חיים. צילום: אינסטגרם
"צריך להבין את המשמעות של התנדבות כזו. כל אחד מהרופאים מגיע לסבב של שבועיים-שלושה, נכנס למחלקה לרפואה דחופה, מכיר את הצוות, מקבל כרטיס מתנדב וחוזר הביתה, למדינות המקור, ולאחר מכן כל אחד מהם נמצא בכוננות. האנשים האלה הקריבו מעצמם, המשפחות שלהם הקריבו. מדובר גם בעלות כלכלית מצידם. למרות שהיתה תרומה למימון הטיסות, הם גם בעצמם השקיעו כלכלית", אומר ד"ר טרוצקי.
"גם בימים אלה אנחנו מקבלים המון תמיכה והרבה פניות. אני יכול להגיד שקיבלתי ב-48 השעות שלאחר הפרסום על פיו איראן מתכוונת לתקוף המון פניות עם המסר שישראל לא תעמוד לבדה ושהם יגיעו".
המימון למיזם, מאוקטובר 2023 ועד ליוני השנה, הגיע מקרן חירום שנוצרה על ידי קרן המרכז היהודי של אושוויץ (AJCF). גם ארגון נפש בנפש סייע, אך התרומה המשמעותית היתה של ה-AJCF שכיבד את MiluEM באות כבוד וגבורה באירוע הגאלה שנערך בניו יורק ביוני האחרון. ארגון נוסף שסייע לוגיסטית לרופאים המתנדבים הוא IL-USDocAID.
לעשות עלייה
ד"ר יוסף (ג'ו) אופנבכר, מייסד-שותף של Milu-EM, מומחה ברפואת דחופה, משמש כפרופסור עוזר לרפואת דחופה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) וסגן מנהל תכנית התמחות במחלקת רפואה דחופה בבתי החולים באוניברסיטת ניו יורק ובלוויו. לצד זאת הוא מדריך מתקדם בתחום טראומה (ATLS) דרך הקולג' האמריקאי לכירורגים, כך שחלק גדול מהעבודה והמחקר המקצועיים שלו עוסק בהכשרת מתמחים בטראומה, החייאה וניהול של דרכי הנשימה.
שוחחנו איתו על הקשר לישראל, על האופן שבו נוצר Milu-EM ועל פתרונות למחסור במיטות קליניות בישראל, כמי שמכיר את המערכת האמריקאית והישראלית ואמון על תכניות המתמחים וההכשרה בניו יורק.
ד"ר יוסף (ג'ו) אופנבכר. "ישראל תמיד היתה בית". צילום: MiluE
"בילדותי למדתי בבית ספר יהודי אורתודוקסי מודרני ומאוד ציוני בברוקלין בשם ישיבת פלטבוש. ישראל מאוד מאוד חשובה לי והיא חלק מאוד חשוב בחיי מאז שהייתי צעיר מאוד. היתה לי הרבה משפחה בישראל וביליתי הרבה זמן בישראל במהלך חיי", הוא פותח ומספר. "כשסיימתי תיכון, ביליתי שנה כמתנדב במד"א וזה היה מאוד מיוחד לעבוד בישראל. ישראל תמיד היתה בית, בין אם הייתי שם או לא. זו זכות מאוד מיוחדת עבורי לטפל בחולים או בחיילים בארץ. אני כמובן אוהב את כל המטופלים שאני מטפל בהם, ותמיד רוצה לעשות את המיטב עבורם לא משנה איפה, אבל יש משהו ייחודי ביכולת לטפל בחיילים ששומרים עליך בטוח. יש לזה הרבה משמעות וזה גם גורם לי לשקול עלייה.
"עלייה תמיד היתה על הפרק עבורי ועבור משפחתי, אשתי ושלושת בנינו. אשתי היא אונקולוגית ילדים ותכננו לעשות זאת לאחר שנשלים את לימודי הרפואה וההכשרה. תמיד הייתי מעורב ברפואה דחופה בישראל והיה לי קשר עם הרבה אנשים מהתחום עוד לפני שבעה באוקטובר. למעשה, הייתי בישראל בשנת 2023 פעמיים לפני המתקפה, ביוני ובספטמבר, לפעילויות וכנסים ברפואה דחופה.
"בשבעה באוקטובר, לאחר שהבנו מה קורה, יצרנו קשר עם הקבוצה של עמיתים וחברים רופאים בישראל, שבדרך כלל נהגו להגיד שאין סיבה לדאגה בכל פעם שפנינו אליהם לאחר טילים ואירועים חריגים. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי מהם שכדאי לחפש דרך להגיע לישראל. אז עשיתי את זה.
"הכל היה סגור אבל ניסיתי למצוא דרכים להגיע לישראל ולהזיז את המשמרות שלי בעבודה. לקח כמה ימים, אבל בסופו של דבר הגעתי לישראל כשבוע לאחר שבעה באוקטובר, ממש באותו יום שג'ו ביידן היה שם. אני זוכר שבנחיתה ראיתי את אייר פורס 1, מטוסו של הנשיא, בנמל התעופה בן גוריון. כבר באותו הערב הגעתי למרכז הרפואי שמיר. בהמשך קיבלתי את הרישיון שלי ב'הדסה' ושם גם עבדתי בשבועיים הראשונים. בלילה האחרון שלי בישראל החלטתי ללכת עם ד"ר ארי גרינוולד לראות את אנדרטת שבעה באוקטובר בכיכר דיזנגוף".
לילה בכיכר דיזנגוף
"ישבנו ארי ואני בכיכר ודיברנו כל הלילה על מה אפשר לעשות", מספר ד"ר אופנבכר. "הכרנו בזה שאחרי השבעה באוקטובר היו אלפי רופאים מכל העולם שרצו לעזור במיוחד עכשיו. החלטנו למצוא דרך להביא כמה שיותר רופאי רפואה דחופה לישראל הן למטרות המלחמה והן לפיתוח ארוך הטווח של ההתמחות עצמה. היו לנו כמה אנשי קשר אחרים בארץ שניסינו לקדם מולם יוזמה כזו. כיוון שהיתה לנו היכרות ארוכת שנים עם ד"ר טרוצקי וכמה חברים אחרים באיגוד, נוצרה מעין התכנסות מושלמת של כל הקבוצות השונות האלו. יחד עם משרד הבריאות ואיגוד רופאי המלר"ד, הכל התחבר. הצלחנו להשיג מימון וכך הכל החל.
"בהדסה, שבו הייתי בשבועיים הראשונים, התחלנו בעשייה, עבדנו על פרוטוקולים למצבי אר"ן, הכשרות והרבה סימולציות בטראומה. ידענו שדברים הולכים לקרות, פשוט לא ידענו מתי. אז בילינו הרבה מהזמן הזה בארגון והכשרה. כיוון שגם לפני המלחמה עשיתי עבודה בבתי החולים שיבא ושמיר, עשיתי באותם ימים ראשונים סימולציות ותכניות חינוכיות גם שם".
האם לא פחדת לבוא לארץ בתקופה כל כך מתוחה?
"הייתי משקר אם הייתי אומר שבאוקטובר לא הייתי בחרדה בגלל מה שקורה ולעזוב את המשפחה שלי. אני חושב שגם אשתי היתה קצת חרדה, אך תמיד ידענו שזה הדבר הנכון. גדלתי במשפחה של רופאים. סבא רבא שלי היה רופא באירופה, אבא שלי הוא רופא. החוויה של סבא רבא שלי בגרמניה היתה שכשהזמנים נהיו רעים ליהודים צריך לברוח לכיוון השני. למעשה, הוא היה רופא במלחמת העולם הראשונה.
"עבורי לבוא לישראל בתקופה הזו היתה חוויה מתקנת במובן הזה שיהודים תמיד בורחים והנה קיבלתי הזדמנות להשתמש בכל המיומנויות או הידע או כל דבר שפיתחתי במהלך ההכשרה שלי כדי לרוץ לעזור לבני עמי. זה היה משהו שהרגשתי מאוד גאה לעשות ונראה לי שזו היתה הסיבה לכך שכולנו באנו. כמובן, זה שום דבר בהשוואה למה שאנשים שהיו בדרום ואנשים שנקראו למילואים עשו. סה"כ עשיתי דבר קטן מאוד, אבל הרגשתי שזה חשוב שנשתתף בחוויה הזו ושנוכל לתרום כל מה שאנחנו יכולים. הרגשתי שגורלם של כל היהודים יחד קשור במה שקורה בארץ ישראל.
"מנקודת המבט שלי, אם אנחנו לא ביחד ואנחנו לא כולנו עושים את חלקנו, אז אנחנו לא בטוחים בשום מקום. באמת הרגשתי שאני עושה זאת עבור הילדים שלי. לא משנה מה יקרה לי כפרט, לבוא לישראל ולשמור על המדינה שלנו והבית שלנו בטוח, זה בסופו של דבר הדרך שבה יכולתי לשמור על הילדים שלי הכי טוב לטווח הארוך, אז מעולם לא היו לי ספקות".
בחודש ינואר שב ד"ר אופנבכר לישראל. "עבדתי עוד שבועיים ב'שיבא', שם קלטו חיילים וזו היתה חוויה מאוד משמעותית להיות חלק מהצוות שטיפל בהם. מאז חזרתי לישראל פעמיים, לרוב עם ד"ר גרינוולד, שעושה הרבה מהעבודה הארגונית".
האם לא היה לך קשה לעזוב את העבודה שלך ולהגיע לפה?
"אני עובד באוניברסיטת ניו יורק ויש לי שני תפקידים שם - אני רופא בכיר, המטפל בחולים עם המתמחים ובתפקיד השני שלי, אני אחד מהסגנים של מנהלי תכנית ההתמחות. זה מעין תפקיד שמתחיל להתקיים בישראל, רופאים שיש להם תפקיד בהובלת תכניות ההתמחות. ברוב תכניות ההכשרה בארה"ב יש מבנה מוסדי מאוד חזק סביב זה. בדיוק כמו שבתי חולים מקבלים הסמכה (אקרדיטציה) על מנת לטפל, בתי חולים גם צריכים לקבל הסמכה כדי שיהיו להם מתלמדים ומתמחים וסטודנטים לרפואה. אז אני מבלה בערך חצי מהזמן שלי בעבודה קלינית כמו רוב רופאי המיון ומחצית אחרת מהזמן שלי אני מבלה בעשייה של הכשרה והוראה ועבודה מנהלית אקדמית זו.
"למזלי, העמיתים שלי והמנטורים שלי באוניברסיטה תמיד מאוד תומכים. אחד הדברים הנהדרים ברפואה דחופה הוא שיש בה הרבה גמישות. רוב העבודה שלנו היא עבודה במשמרות שנותנת גמישות וזמן פנוי לאנשים עם משפחות. במקרה שלי, זה נתן לי את הגמישות להיות מסוגל להזיז את המשמרות שלי ולהגיע לישראל".
בהשוואה בין העבודה בישראל לעבודה בארה"ב, מה שונה ומה דומה?
"בהשוואה לארה"ב, תחום הרפואה הדחופה הרבה יותר צעיר בישראל, אז יש כמובן הרבה יותר ניסיון בארה"ב שיכול להיות מועיל בישראל, אבל אחד הדברים הנהדרים בעבודה בישראל הוא הכשרון. כל האנשים המדהימים האלה, החכמים והמוכשרים להפליא ויש מסירות מדהימה. הרופאים, האחיות, כל הצוותים נפלאים, וזה באמת תענוג לעבוד עם אנשים בארץ.
"ברמה הקלינית, הייתי אומר שרוב מחלקות החירום הגדולות בארץ פועלות באותו מבנה כללי שעל פיו עובדות המחלקות המערביות או האמריקאיות. מבחינת האופן שבו מטופלים עוברים מיון והאופן שבו נעשית זרימת המטופלים ואיך רואים מטופלים, אני חושב שזה די דומה בהרבה מובנים.
"עם זאת, אחד ההבדלים הגדולים ביותר, שלהערכתי יש לו השפעה גדולה לא רק על הפרקטיקה הנוכחית, אלא על עתיד הרפואה בכלל, הוא הניהול האקדמי. כפי שציינתי קודם, בדיוק כמו שיש תהליכים רגולטוריים מאוד נוקשים לעבודה הקלינית בארה"ב, יש דגש מאוד חזק על מערכת רגולטורית לאקדמיה ולהכשרת מתמחים וזה לא בהכרח רק מצד המתמחה אלא יותר בצד של בית החולים. זה כולל הסדרת תכניות הכשרה קליניות, תכניות דידקטיות ספציפיות לכל התמחות ופיקוח על שעות עבודה. יש לכך השפעה משמעותית על יכולתה של מערכת הרפואה להכשיר ביעילות מספר רב של סטודנטים ומתמחים.
"בארה"ב, בית החולים חייב להוכיח את עצמו כדי שיהיו לו מתמחים וסטודנטים לרפואה, ואני חושב שבנייה של מערכת כזו בישראל תאפשר למדינה להכשיר יותר רופאים. ושוב, למרות שאני חדש במערכת בישראל ולא עשיתי ביקורת של בתי הספר לרפואה בארץ, ידוע לי שאחת הבעיות המשמעותיות היא שאין מספיק מיטות קליניות לתלמידי רפואה להתאמן אפילו אם יהיו יותר סטודנטים. הניסיון שלי בבתי החולים הוא שיש מספיק מטופלים ויש מספיק ידע. פיתוח של מערכת רגולטורית אקדמית תאפשר למדינה להכשיר יותר רופאים ברמות מומחיות גבוהות יותר, דבר שלהבנתי בהחלט ניתן לביצוע. אבל כדי שזה יקרה, המערכת תצטרך להשתנות.
"דוגמה להבדל בין ישראל לארה"ב נוגעת לפיקוח על מתמחים במשמרות במחלקות. בניגוד לארה"ב, בישראל אין הרבה רופאים בכירים שעובדים משמרות לילה. זה לא רק משפיע על הטיפול הקליני, אלא בנוסף משפיע על היכולת ללמד, לתת משוב ולפתח את המתמחים. זה משפיע אף יותר על ההזדמנויות הקליניות לסטודנטים לרפואה ולמערכת כולה. וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות לאופן שבו פיתוח נוסף של התכניות האקדמיות, יכול לפתור אתגרים רבים בהכשרת סטודנטים לרפואה ורופאים לעתיד".
"ההצעה היא למצוא איזון בין שתי הגישות – האמריקאית והישראלית, ולהגביר את הפיקוח על המתמחים בישראל, בדומה למצב בארה"ב. לדעתי, זה יאפשר להעסיק יותר מתמחים במשמרות, וכתוצאה מכך, המערכת תוכל לקלוט ולהכשיר יותר סטודנטים ומתמחים בכלל. כאשר קיים פיקוח רגולטורי מצד רופאים בכירים, אפשר לתת למתמחים יותר אחריות ועבודה. הטיפול הרפואי בישראל הוא מהמעלה הראשונה, הטכנולוגיה והחדשנות מדהימות, יש אנשים נפלאים. כל מה שצריך זה להמשיך לצמוח וללמוד דברים חדשים".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
