מעל 20 שנה אני עוסקת בתקשורת, בהן 13 שנים כדוברת. אני מפרסמת כתבות ופרויקטים באמצעי המדיה השונים אך ממעטת ככל יכולתי להתבטא באופן אישי. כעת אני מוכרחה.
השבוע נחשפתי לתחרות העזה, הכמעט בלתי אפשרית של העיתונאים, למול ריבוי ערוצי התקשורת ומצבם בישראל, עד כדי כך שעיתונאי הפעיל אלימות פיזית כנגד רופא אצלנו, בית החולים וולפסון, ובשידור חי. הוא רץ מאחוריו אחוז אמוק ומשך בזרועו אחורנית בעוצמה כדי למנוע ממנו להתראיין לערוץ מקביל.
זו היתה כמובן חציית קו אדום, ועל אף שאני נוטה כאדם וכדוברת להיות סלחנית ומתחשבת, מיד סילקתי אותו מבית החולים. זה היה מביך, עבורו ועבורי, אבל זה בעיקר מדאיג. מדאיג, כיוון שעיתונאים במצב הנוכחי הגיעו עד קצה גבול יכולתם, והם נושאים בנטל כה כבד ומקנן בתוכם פחד כה מבעית לאבד אייטם או מרואיין, עד כדי כך שאחדים מהם מאבדים את הרסן, את הפרופורציות ואת הבושה.
רופא טראומה בכיר עומד מחוץ לחדר המיון ומסביר לתקשורת על מצב הפצועים והוא תכף ישוב ויצטרף לצוות שנלחם על חיי פצועים שהגיעו זה עתה, אבל עיתונאי שנמצא במקום חושב שזו פעולה לגיטימית לתקוף אותו מאחור, בשידור חי
ההתנפלות משולחת הרסן של אחדים מהעיתונאים על פצועים ובני משפחותיהם, אובדן האנושיות למול הבהלה לאייטם, עצובה גם היא. המשפחות באבלן הכבד הפכו למטרה והפחד מלאבד בלעדיות או ראשוניות שולח אחדים מהעיתונאים למקום של היעדר אמפתיה ואטימות לב. אין לי כל ספק בכך שאלמלא התחרות העזה שחצתה גבולות ונעשתה מתחרות בריאה לתחרות בריונית, הם לא היו מתנהלים כך.
אני נזכרת בערגה באותה הרצאה שהעניק לנו העיתונאי אלון בן דוד בקורס הקדם צבאי לדובר צה"ל, שם הוא סיפר לנו על ערוץ מסחרי חדש המתחרה בערוץ 2 - ערוץ 10. באותם ימים "תמימים", בוודאי ביחס להיום, הקפידו הרבה יותר על אתיקה עיתונאית והתחרות היתה תחרות בריאה יחסית. אנשים עם מיקרופון ומצלמה לא הניחו שמותר להם לדרוס אנשים אחרים כדי להשיג אייטם.
תארו לכם. רופא טראומה בכיר עומד מחוץ לחדר המיון ומסביר לתקשורת על אודות מצב הפצועים, והוא עושה זאת לא כי התנדב לכך אלא כי התבקש על ידי הדוברות להעניק את השירות החשוב הזה. הוא עושה זאת בדקה שנותרה לו לפני שישוב ויצטרף לצוות שנלחם על חיי פצועים שהגיעו זה עתה. אולם, עיתונאי שנמצא במקום חושב שזו פעולה לגיטימית לתקוף אותו מאחור, בשידור חי.
אני מוכרחה לסייג כל מה שנכתב כאן ולומר שהרוב המוחלט של העיתונאים שאני עובדת איתם, למרות התחרות הבלתי אפשרית, שומרים על אתיקה מקצועית, קולגיאליות וכבוד. בעקבות זאת, לא פעם הם מפספסים אייטם או מרואיין, והם כועסים, לעתים בצדק. עם זאת, בטווח הרחוק הם מרוויחים מערכת יחסים טובה עם מקורות ומושאי הסיקור שלהם, וחשוב שהעורכים והעורכים הבכירים יעניקו להם נקודות על כך ופחות על האייטם הבא.
הכותבת, מיכל ויינשל שיינמן, היא מנהלת שיווק ודוברת בית החולים וולפסון
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות
למרות שאני מסכים עם רוח הדברים, איני מבין מדוע הם מפורסמים בגליון חדשות רפואיות. שום דבר מהמסר לא היה משתנה במאומה אם המותקף היה מהנדס מכונות ולא רופא. הרופא גם אינו האישיו כאן.
למעט רכילות, כי זה "קרה לרופא והעיפו עיתונאי מבית החולים" אין כאן שום ערך רלוונטי עבורנו בגליון זה.
נכון, זה באמת לא לדוקטורס אונלי
אמת, זו סתם התקרבנות בגין אירוע דל ערך. אגב, אולי זאת בכלל כשלון של הדוברות שלא השכילה לארגן כראוי את המפגש עם התקשורת?
לא מסכימה עם דעת קודמי בתגובות. אתר זה הוא אמצעי לתקשורת ולהעברת מידע רפואי, אך במקרה זה המידע מיועד גם לצוותי תקשורת, והוא מהווה עבורם מראה ותמרור אזהרה, שרופאים מתקשים לשקף ולומר בשגרה.
האם ייתכן שמי שכתבה שאינה מסכימה עם קודמיה היא גם זו שפרסמה את הכתבה? התחושה שלי אומרת שכן.
גרמת לי אפילו להסכים עם אליק אבירם (ולרוב זה לא קורה).
מצוין! אם אנונימי-פחדן לא מסכים אתי, סימן שאני צודק