בארבע השנים האחרונות, מאז הסתיים ההסכם הקיבוצי הקודם, נמתחו יכולותיה של מערכת הבריאות הציבורית בישראל עד הקצה, אך היא עמדה בכל משימותיה. בתחילה, גל אחרי גל, היכתה מגיפת הקורונה שהצריכה השקעת משאבים אדירים, אנושיים וכלכליים. אם לא די בזאת, מאז שבעה באוקטובר אנו מטפלים באלפי פצועי גוף ונפש, בעקורים, וכמובן באזרחי ישראל הממשיכים להזדקק לטיפול השגרתי.
ודווקא בתקופה עמוסה זו, כוח האדם מצטמצם והולך — הן באופן ממשי, עקב גיוסם של רופאות ורופאים למילואים בצו 8, והן באופן יחסי לצרכים הגדלים של אזרחי ישראל בתחום בריאות הנפש, השיקום, הרפואה המשפטית ונכי צה"ל, שמספרם עלה משמעותית בתקופה זו. יחד עם זאת, אין מחלוקת על כך שאנחנו מצטיינים באיכות הטיפול הרפואי שאנחנו מעניקים, ומגיעים להישגים חסרי תקדים ברמה העולמית. כך לדוגמה, שיעור הפצועים קשה במלחמה הנוכחית שחייהם ניצלו ויצאו מכלל סכנה הוא 93% — שיא עולמי שלא נראה כמותו באף שדה קרב.
בכל פעם שמגיעים לדון בדרכים לשמר את הרופאים הקיימים במערכת ולגייס כוחות חדשים באמצעות הסכם שכר ותנאי עבודה חדש, שהיה אמור להיחתם כבר לפני ארבע שנים, אנשי אגף התקציבים שולפים מהבוידעם את הנתונים על מספר שיאני שכר בקרב הרופאים
כל אלה לא מנעו את התגובה הפבלובית של אגף התקציבים באוצר: לתקוף את הרופאים בכל פעם שמגיעים לדון בדרכים לשמר את הרופאים הקיימים במערכת ולגייס כוחות חדשים באמצעות הסכם שכר ותנאי עבודה חדש, שהיה אמור להיחתם כבר לפני ארבע שנים. שוב, כתמיד, כדי לסכל את ההסכם המתגבש, אנשי אגף התקציבים שולפים מהבוידעם את הנתונים על מספר שיאני שכר בקרב הרופאים — נתונים שאינם מעידים על הכלל, והפעם את אלה של הקרדיולוגים והאורתופדים.
זהו אותו אגף תקציבים שהכתיב במשך עשרות שנים את מדיניות ההרעבה התקציבית של מערכת הבריאות. מדיניות שגרמה לכך שיכולת האזרחים להגיע ליעוץ וטיפול הידרדרה, ושהתורים הפכו לבלתי הגיוניים עד כדי כך שאנחנו נאלצים להמתין לעתים חודשים ארוכים ואף למעלה משנה לתור לראומטולוג, או נוירולוג ילדים ואפילו לרופא נשים או אף אוזן וגרון, ולעתים ימים ארוכים ואף יותר לרופא משפחה או רופא ילדים.
ההסכם החדש אמור לייצר תנאים שיבטיחו את הגדלת מספר הרופאים שיעסקו במקצועות הנדרשים בעת הזאת, מקצועות שנקלעו למצוקה עקב הגידול העצום בביקוש: פסיכיאטריה, שיקום, רפואה משפטית והרופאים במשרד הביטחון המטפלים בנכי צה"ל
עדכון הסכם השכר ותנאי העבודה של הרופאות והרופאים במערכת הציבורית בעת הזאת אינו "פינוק" שמיועד לספק חמדנות של רופאים. זהו הכרח המציאות כדי שנוכל להבטיח שיהיו מספיק רופאים ולשמר את המצוינות המקצועית ואת רמת הכשרת הרופאים המומחים שתאפשר לטפל בכל אחת ואחד בשעת הצורך.
בנוסף, ההסכם אינו רק מגדיר את שכרם של הרופאים ותנאי העבודה, הוא גם בוחן איך אפשר לתת מענה לצרכים שהשתנו לאורך השנים ובעיקר בשנה האחרונה. ההסכם אמור לייצר תנאים שיבטיחו את הגדלת מספר הרופאים שיעסקו במקצועות הנדרשים בעת הזאת, מקצועות שנקלעו למצוקה עקב הגידול העצום בביקוש: פסיכיאטריה, שיקום, רפואה משפטית והרופאים במשרד הביטחון המטפלים בנכי צה"ל.
הטיעון הנוסף שנשלף, שלפיו המחסור ברופאים ורופאות בישראל אינו נובע מבריחת מוחות ותנאי שכר בלתי מספקים, אלא מחוסר בתכנון והיעדר הכשרה של מספיק רופאים, הוא פופוליסטי להחריד. היעדר הכשרה של רופאים בישראל — שאגב אף הוא תולדה של כשל תקציבי — הוביל לכך ש-60% מהרופאים והרופאות החדשים לומדים בחו"ל ובעיקר באירופה, מה שמאפשר לרבים מהם רישיון לעסוק ברפואה באיחוד האירופאי. כששיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג — 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות — וכשעומס העבודה המוטל על כתפיהם של הרופאים החדשים הוא בלתי נסבל, רבים מבעלי הרשיונות האירופאיים מעדיפים לעזוב לשם, או לא לחזור לארץ לאחר השתלמות.
במיוחד בימים אלה, עלינו למצוא את הדרכים ובהם שכר ותנאי עבודה כדי להחזיר את הרופאים האלה הביתה. סקר שהתפרסם לאחרונה מצביע על כך שרק 56% מהרופאים שנסעו להשתלמות בחו"ל רואים את עתידם בישראל בעשור הקרוב. אז מי יישאר פה כדי לטפל בכולנו?
לדיוני ההסכם הנוכחי הגענו באיחור של למעלה מארבע שנים — בשל הקורונה ושנים ארוכות ללא תקציב מדינה. מעבר לשיקולי שכר, אנחנו חדורי תחושת אחריות לאומית ורצון לתת מענה למשברים שהתפתחו, כדי שמערכת הבריאות תוכל להמשיך ולתפקד ולתת מענה איכותי וזמין לאזרחי ישראל. תנו לנו רוח גבית!
הכותב הוא יו"ר ארגון רופאי המדינה וממלא מקום יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
