כותבים רבים המתייחסים לטיפול הרפואי בעצורים מרצועת עזה, בעיקר בשדה תימן, מצליחים להיענות לצורך הטיפולי על ידי שימוש בטיעונים מחוץ לאתיקה הרפואית. כך למשל בכתבה שפורסמה לאחרונה (רוני זינגר, 12.7.24) חלק מהאמצעים או הטיעונים המקלים עליהם להעניק טיפול הוא הצורך במידע מהפצוע באשר לחטופים ברצועת עזה, כיסוי העיניים המאפשר מרחק רגשי, או נתק מהמטופל והתמקדות באיבר הפגוע בלבד. במרומז גם נטען כי לא כולם מחבלים וכי משלב מסוים לרופא כבר אין יכולת לדעת מי עצור רגיל ומי היה שותף בטבח השבעה באוקטובר, גם זה אמור להקל עליו לטפל.
נדמה שגם לכותבת, אשר ניסתה לחשוף את הכשלים האתיים המלווים את הטיפול הרפואי בעצורים בשדה תימן, היה אותו צורך לריחוק. לאורך כל הכתבה מוצבת שאלת הטיפול הרפואי ורמתו אל מול העובדה ש"אחרי הכל, זהו מקום שבו מטפלים במחבלים שביצעו זוועות". בכך מתבססת לה העמדה שטיפול רפואי לאויב אכזר אינו משימה רפואית ברורה מאליה, ונדרשות לה הצדקות חיצוניות.
הכתבה רצופה דילמות נוספות המאיינות את האנושיות שבמטופלים. לקורא הישראלי הדברים עלולים להישמע הזויים. אנושי? מי שטבח באזרחינו אינו אנושי. אבל אכזריות שכזו היא הרי חלק מהאנושות. לצערנו, מלחמות, הפצצה האטומית, עינויים, אונס, כיבוש - כל אלה הם מעשי ידי אדם.
השאלה האם להציל את הרגל מכריתה אינה בתחום הדילמות האתיות. אם אפשר, חייבים להצילה. השאלה האם לתת למטופל פודינג כיוון שהתזונה המתאפשרת לאדם אזוק אינה מספקת אינה שאלה שהצוות הרפואי אמור לעסוק בה
לצוות הרפואי אין את ה"פריבילגיה" לאיין אנושיות ממטופל. הם אינם שופטים או מוציאים להורג ויש להם את הנחיות האתיקה הרפואית. גם הנקלה שבאדם אמור לקבל טיפול רפואי אתי. לעתים זה נראה אבסורדי לאדם מבחוץ כשגם מוצא להורג מטופל כדי להגיע בריא להוצאה להורג במדינות בהן יש עונש שכזה.
לכן, הדילמות המוצגות במאמר מושפעות ובתורן מהדהדות הלכי רוח פופוליסטים. השאלה האם להציל את הרגל מכריתה אינה בתחום הדילמות האתיות. אם אפשר, חייבים להצילה. השאלה האם לתת למטופל פודינג כיוון שהתזונה המתאפשרת לאדם אזוק אינה מספקת אינה כלל שאלה שהצוות הרפואי אמור לעסוק בה. השאלה היא מדוע נכפתה האכלה בנוזלים מלכתחילה, האכלה שגרמה לבעיות תזונתיות קשות. שלילת צ'ופר הפודינג "הטעים" התאפשרה על ידי דיאטנית שפתרה את הסוגיה באופן "פחות מעורר אי-נוחות", נכתב בכתבה. האם הפתרון היה טעים פחות ולכן נסבל על ידי הצוות הרפואי שדעתו לא היתה נוחה ממתן מזון מזין וטעים למטופלים? האם טעמו (הטוב מדי?) של הפודינג הוא בגדר דילמה רפואית אתית?
לעומת זאת, ההפרות הקשות של האתיקה הרפואיות כלל אינן מדוברות בכתבה. דוגמה בולטת אחת היא ההבנה והקבלה האוטומטית לסירוב בתי החולים לאשפז מטופלים עצורים מעזה – בין אם אלה שהשתתפו בטבח השבעה באוקטובר ובין אם עצורים מתקופת הלחימה בעזה שלאחר מכן. ברור שניתן וחשוב להבין את האתגר הבטחוני, את הצורך להפרידם מאזרחים, חלקם קורבנות למתקפה ולטבח. אבל ניתן היה לפתור זאת על ידי אגף או אף בניין מאובטח ולא על ידי בית חולים שדה, בוודאי לא כזה שמראש חורג מהסטנדרט המקצועי והאתי המקובל.
כרגע, גם כשהרופאים בשדה תימן פונים לעצה, הם מופקרים למצוקותיהם כשהצבא אינו אחראי, למשרד הבריאות לא אכפת, וההסתדרות הרפואית הסתפקה בביקור קצר ולא ממצה
ניתן היה לפתור זאת על ידי רופאים שמובטחת להם הגנה מצד אזרחים שתוקפים אותם על עצם הטיפול, שניתנת להם מטרייה אתית ומקצועית, אם של חיל הרפואה והצבא או של משרד הבריאות, מטרייה שתאפשר שמירה על הכללים האתים והרמה המקצועית. כרגע, גם כשהם פונים לעצה הם מופקרים למצוקותיהם כשהצבא אינו אחראי, למשרד הבריאות לא אכפת, וההסתדרות הרפואית הסתפקה בביקור קצר ולא ממצה.
קשה להבין כיצד פרופ' יחיאל מיכל בר אילן, מומחה לאתיקה רפואית וחבר הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, אינו עוסק בבעיות מבניות אלו ומצטרף בכתבה למי שמכשיר את השרץ – "בית חולים" שהוקם על ידי חברה פרטית, שהוא רצוף כשלים המעמידים את צוותיו הרפואיים בין הפטיש לסדן, בין הצורך והדרישה לטפל לבין הידיעה הברורה שהאמצעים והתנאים אינם מאפשרים עמידה מיטבית באתיקה ובדרישות המקצועיות. קשה עוד יותר להבין מדוע הוא בכלל מזהה דילמה בעצם הענקת טיפול מיטבי כאשר האתיקה הרפואית ברורה לגמרי.
כן, הקושי הרגשי קיים, אבל הוא לא מצוי במרחבי השדה האתי. הוא נמצא במרחב האישי, הלאומי והחברתי והוא אכן קשה ומייסר. אבל הוא לא דילמה אתית. באופן מסוים לצוות הרפואי קל יותר כיוון שהעולם האתי ברור. לנו, אזרחים ואזרחיות מן השורה אין אותה חובה טיפולית. את העמידה על ההבדל הזה שבין אזרח לבין רופא הכתבה הזו החמיצה, וגם בקהילה הרפואית רבים מדי מתקשים למלא את מחויבותם הנובעת מהבדל זה.
הכותבת מנהלת את תחום האתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם