"מאות ואלפי שנות ותק, ניסיון קליני ומחקר רפואי משתקעים מעבר לים", כך נכתב במכתב שהועבר ליו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, פרופ' ציון חגי ולמנכ"לית הארגון, לאה ופנר, בשבוע שעבר. בפנייה שעניינה קריאה לפעולה על מנת לעצור את שטף הרופאים העוזבים את ישראל, כתב ועד "החלוקים הלבנים" לראשי הר"י: "בחודשים האחרונים אנו עדים לתופעה מדאיגה של עזיבת רופאים ורופאות רבים את הארץ. לכל אחת ואחד מאיתנו ישנו עמית או חבר, אחד או יותר, שכבר עזבו או שנמצאים בתהליך עזיבה שקטה, ללא תאריך יעד לחזרה. ישנם גם רופאות ורופאים רבים ב-Fellowship שעיכבו את חזרתם לארץ".
הנטישה המתוארת מתרחשת בעיצומה של תקופה שבה מושקעים מאמצים כבירים להגדיל את מספר הרופאים בישראל, למצוא פתרונות למחסור, חלקם מרוכזים בגיוס רופאים מחו"ל. אך המחסור ברופאים אינו נחלתה של ישראל בלבד וכתוצאה מכך, רופאים ישראלים מקבלים הצעות לעבור במוסדות בחו"ל. אחרים לא מחכים להזמנות עבודה ויוזמים בעצמם מעבר לעבודה בחו"ל.
"בשיחות עם אנשים שבוחרים לעזוב עולות תחושות קשות של עזיבה לא מרצון. זרעים שנזרעו בתקופת ההפיכה המשטרית החלו לנבוט בחודשים האחרונים נוכח ייאוש מהנהגת המדינה. השתלטות קיצוניים על השיח הציבורי ועל עמדות מפתח, הסתה כלפי ציבורים שלמים, כרסום הדרגתי בזכויות הפרט, שחיתות ממסדית חסרת תקדים, פגיעה בשומרי הסף, הרס השירות הציבורי, היעדר שוויון בנטל ועוד, גורמים לרבים וטובים לאבד תקווה שיהיה פה תיקון", נכתב בפנייה.
בקבוצות שנפתחו עם הרפורמה המשפטית תחת הכותרת "רופאים לרילוקשיין", השיח חי ובועט. רופאים צעירים מתעניינים אצל מי שכבר עשו את המעבר ומבקשים מידע. ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד הם היעדים העיקריים
הכותבים מציינים כי הם חרדים מההשלכות: "אנו חוששים שבהיעדר שינוי מהותי הוא ילך ויגבר. אנו פונים אליכם, כראשי הר"י, בבקשה לפעול להבנת מימדי התופעה, שיקוף הנתונים לדרג מקבלי ההחלטות והציבור ונקיטת פעולות לשינוי התנאים המובילים לעזיבה. כל זאת, לפני שיהיה מאוחר".
בקבוצות הרבות שנפתחו עם הרפורמה המשפטית תחת הכותרת "רופאים לרילוקשיין", השיח חי ובועט. רופאים צעירים מתעניינים אצל מי שכבר עשו את המעבר ומבקשים מידע. ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד הם היעדים העיקריים אך יש גם מי שעובר לאירופה, לגרמניה ואף לסקנדינביה.
בשבועות הראשונים למלחמה הפכו קבוצות הווטסאפ של הרופאים המבקשים לעזוב את ישראל, לפלטפורמות שבהן הוחלף מידע ביחס לאפשרויות להתנדב ולסייע לקהילות העקורות וללוחמים. אולם, עם התגברות השיח המקטב חזרו הודעות ושאלות כמו לפני המלחמה והן כוללות בקשות מידע של רופאים על מבחני קבלה למערכות בריאות בחו"ל, בירורים ביחס להסמכה הנדרשת כדי לעבוד במקצוע במדינות שונות ותכניות לעבודה לרופאים בחו"ל. חלק מהייעוץ הזה נעשה במפגשי זום.
מי שכבר עבר לחו"ל מספר על ההתנסות ומייעץ, ומי שבדרך החוצה מתעניין לגבי מוסדות חינוך מומלצים לילדים ושכונות טובות למגורים לישראלים וליהודים. רוב חברי הקבוצות הם רופאים צעירים, בעלי משפחות עם ילדים קטנים. רופאים מבוגרים מסתכלים על מה שנעשה בעיניים כלות. בקבוצות פייסבוק של רופאים, כאלו שייעודיות לרילוקיישן בכלל ובקבוצות כלליות של רופאים בפרט, יש עשרות פוסטים בכל שבוע על מעבר לכל קצווי תבל, חלקם לפלושיפ וגם כאלה שכותבים בגלוי: "למכירה עקב מעבר לחו"ל".
"אנשים קמים ועוזבים. רוב הפוסטים פרגמטיים – 'בית להשכרה', 'רכב למכירה', והתחושה היא שאין מוצא. מי שיכול עוזב, מי שנמצא בחו"ל לא חוזר וכולם מתעניינים לאיפה לעבור ואיך"
המושגים הרווחים בעשרות הפוסטים שעולים מדי שבוע הם רילוקיישן, פלושיפ ומעבר לחו"ל. אף אחד כבר לא מדבר אידיאולוגיה או מחפש נימוקים. שוחחנו עם כמה רופאים שנמצאים בקבוצות הללו. חלקם כבר עזבו את ישראל ואחרים נמצאים בשלבים סופיים של מעבר לחו"ל.
"אנשים קמים ועוזבים", אומר לדוקטורס אונלי בעילום שם רופא באחת הקבוצות. "רוב הפוסטים פרגמטיים – 'בית להשכרה', 'רכב למכירה', והתחושה היא שאין מוצא. מי שיכול עוזב, מי שנמצא בחו"ל לא חוזר וכולם מתעניינים לאיפה לעבור ואיך".
רופא אחר מספר כי הסוגיות הערכיות והלבטים עולים בפוסטים אנונימיים ואילו פוסטים מזוהים עוסקים בדברים קונקרטיים כמו מכירת רכב. "אנשים איבדו תקווה. הם רוצים להציל את הילדים שלהם מכאב הלב שהם חווים. אף אחד לא מדבר כבר על ההפיכה המשטרית. השיח פרגמטי מאוד ומעולם עד כה לא חוויתי שום דבר שאפילו מזכיר בקצת תנועה כזו החוצה. עד לפני הקיץ האחרון היו כמה רופאים שדיברו על פלושיפ וביררו אם יש מישהו שמכיר את בתי החולים אליהם הם יוצאים ויכול לשתף מנסיונו. בדרך כלל אחד או שניים היו עונים, השאר פרגנו וזהו. עכשיו יש עשרות פוסטים בשבוע, רובם של רופאים צעירים עם ילדים קטנים".
ההחלטה לעבור ל"ייל" התקבלה בלב כבד
רופאה בכירה באחד מבתי החולים במרכז הארץ, שמתעתדת לעזוב את הארץ עם משפחתה בקיץ הקרוב, סיפרה לדוקטורס אונלי כי קיבלה הצעה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל בקונטיקט, ארה"ב, וכי למרות הקושי הגדול, היא נעתרה להצעה.
טרם קיבלה את ההצעה מ"ייל", היא היתה בקבוצות הרילוקשיין של הרופאים אך לא נקטה בצעדים אופרטיביים. "דיברתי עם חברים בחו"ל, אנשים שכבר עשו את זה, אבל זה הכל. לא יזמתי דבר. עכשיו", היא מספרת, "רק מהמחזור שלי, שממנו יצאו 100 רופאים, לפחות שמונה נמצאים בארה"ב. בבית החולים שבו אני עובדת קולגות עוזבים. אחד המתמחים שלנו סיים התמחות ועובר לגרמניה. אנשים שבעבר חשבו על פלושיפ עכשיו רוצים לעזוב לגמרי. השבוע היתה אצלי מטופלת שהיא עצמה רופאה וסיפרה שהם מתכננים מעבר לארה"ב".
"לא היה פשוט להחליט לעזוב. ברמה האישית והמשפחתית, אני עוקרת את ילדיי מהמשפחה והחברים שלהם, בעלי יאלץ לעזוב קריירה, וזאת מבלי לדבר על הריחוק מהשפה ומהתרבות שלי, מהעבודה עם מטופלים ישראלים"
על נסיבות עזיבתה את הארץ, היא מספרת: "הייתי בהתמחות-על בארה"ב לפני מספר שנים, קיבלתי אופציה להישאר אך דחיתי אותה כי רציתי לחזור למדינה שלי ולמשפחה ולעשות רפואה בארץ. מאז שחזרנו עבדתי כרופאה בכירה במשרה מלאה בבית חולים במרכז הארץ. לצערי, התאכזבתי מהמערכת. היו לי שאיפות ותכניות שהתנגשו עם המציאות. בשנה וחצי האחרונות נכנסתי למערבולת רגשית מטורפת שהחלה עם ההפיכה המשטרית ועלו שאלות על המשך הקיום שלי פה ובעיקר על עתיד הילדים שלי".
לדברי הרופאה, שבחרה גם היא לא להזדהות, ההצעה לעבוד בחו"ל הגיעה על רקע הכתבות על הנעשה בישראל: "גם בחו"ל שמעו על מה שקורה פה ופנו אלי עוד בתקופת המחאה והציעו לי משרה בבית הספר לרפואה של ייל. המשרה מפתה אך לא היה פשוט להחליט לעזוב. ברמה האישית והמשפחתית, אני עוקרת את ילדיי מהמשפחה והחברים שלהם, בעלי יאלץ לעזוב קריירה, וזאת מבלי לדבר על הריחוק מהמשפחה, מהשפה ומהתרבות שלי, מהעבודה עם מטופלים ישראלים, שמכירים את הניואנסים ומדברים באותה שפה תרתי משמע. אני אוהבת את המטופלים שלי.
"ברמה הלאומית, אני כואבת את מה שקורה כאן. אני מרגישה חורבן ולא יודעת איך נצא מזה. הבן שלי עתיד להתגייס וחוסר האמון בהנהגה ובהחלטות שמתקבלות לגבי הצבא מחרידים אותי. אני עוד אוכל לשרוד, אבל מה יהיה פה עוד עשר-עשרים שנה? מה יישאר לילדים שלנו? אני עצובה ופוחדת".
בלב כבד נפלה ההחלטה והיא נתנה תשובה חיובית להצעה שקיבלה. "אנשים אומרים לי שעם כל האנטישמיות בעולם, הכי בטוח פה, אבל לצערי אני מרגישה ההפך. ליהודים הכי פחות בטוח לחיות בארץ. לחוסר הביטחון נוספים גם השחיתות, הסיאוב והבינוניות שמחלחלים מלמעלה למטה ואנחנו נחשפים אליה ביומיום, בעבודה".
את החוזה מאוניברסיטת ייל היא קיבלה בדואר אלקטרוני בחצות השישה באוקטובר. בשבת בבוקר החלו האזעקות. "מצב הזוי. בשיחות שלי עם אנשים מהפקולטה שהתקיימו בזום, הייתי צריכה להסביר להם שאם תהיינה אזעקות אאלץ לעזוב באמצע. ההחלטה התקבלה בצל המלחמה שמדגישה את הקונפליקט הקשה. מצד אחד, קיימת ההבנה שלנצח נחיה על חרבנו ואני כואבת, מאוכזבת וכבר לא סומכת על המערכת, ומצד שני גדלתי על ערכים ישראליים, על ציונות, התנדבות, ערבות הדדית - הרוח הישראלית. זהו החלום ושברו", היא מסכמת.
הקהילה הישראלית בניו זילנד הולכת ומתרחבת
לפני פחות מחודשיים עזב את הארץ ד"ר מתן בר ישי, רופא משפחה, ועבר עם משפחתו לוולינגטון, ניו זילנד. את ההתמחות הוא סיים לפני כשנתיים ומאז עבד כרופא עצמאי בקופת החולים מכבי. אשתו עובדת סוציאלית ולזוג שתי בנות בגילאים שנתיים ושלוש.
לוולינגטון הגיע אחרי שירות מילואים של חודשיים כרופא גדודי בשריון. את השיקולים שהובילו למהלך, הוא מתאר כך: "כמשפחה צעירה חשבנו על התנסות של עבודה ומגורים בחו"ל לתקופה של שנתיים-שלוש. בעקבות המהפכה המשטרית, החלנו לחשוש לעתיד הבנות ולפני כשנה התחלתי בתהליך לקראת מעבר לעבודה בחו"ל.
"בהתחלה חשבנו שיהיה לפרק זמן מוגבל, אך אחרי ששירתי חודשיים במילואים ואשתי נשארה בבית לבד עם הבנות, התחזקה המחשבה שעם כל כאב ההגירה, עדיף שנעשה זאת עכשיו כדי לחסוך לבנות שלנו את הכאב הזה בהמשך".
לדברי ד"ר בר-ישי, המעבר כלל לא היה מסובך. מדיניות ההגירה של ניו זילנד מאפשרת קבלת ויזה לכל עובד שמעסיק מקומי מעוניין בהעסקתו. בת משפחתו, רופאה שעבדה בעבר בניו זילנד, סיפרה לו על האפשרויות.
"כדי למצוא עבודה בעולם, אפשר לפנות לסוכנים של חברות השמה גלובליות שמחפשות רופאים ברחבי העולם. אני פתחתי אתר אינטרנט ניו זילנדי לחיפוש עבודה, מצאתי מרפאה באזור שבו היינו מעוניינים להתגורר, והם שמחו לקבל אותי לעבודה. במקביל, דיברתי עם רופאים ישראלים בניו זילנד ושמעתי גם מהם על העבודה. בקבוצת הווטסאפ הזו יש כעת 70 רופאים מישראל, אבל לא כל הרופאים הישראלים בניו זילנד נמצאים בקבוצה, אז למספר זה אין הרבה משמעות", הוא מדגיש.
"יש פה דרישה גדולה להכל. רשימת המקצועות הנדרשים היא רחבה וכל בעל מקצוע, מרופאים ועד מתכנתים ומכונאים, כל אחד יכול לקבל ויזה בקלות", הוא אומר ומתנצל מחשש שיישמע כמי שמעודד הגירה.
הדרך ליעד אמנם היתה ארוכה, הם בילו 30 שעות בדרכים, אבל כשהגיעו הכל היה מסודר, הבנות החלו ללמוד בגנים של הקהילה היהודית, והקהילה הישראלית קיבלה אותם בזרועות פתוחות.
על התגובות בארץ למהלך שעשה, הוא מספר כי "כמעט כל מי שדיברתי איתו במערכת, בסביבתי, הבין מאוד למה בחרנו לעזוב. כבר לפני שנה וחצי רופאים רבים בארץ חיפשו תכנית מגירה". לדבריו, מאז שעבר לחו"ל, אין שבוע שבו לא יוצר איתו קשר רופא ישראלי מהארץ ומבקש מידע על ההליך, איפה מתחילים, למי לפנות ואיך למצוא עבודה. מעבר לכך, הוא מספר כי בוולינגטון יש קהילה ישראלית נהדרת שהולכת ומתרחבת. "כל שבוע נוספת משפחה חדשה ולא רק ממקצועות הבריאות. התחושה שלנו מרירה-מתוקה".
"לא קל להיות מהגר, גם אם מדובר במהגר מיוחס במקצוע רופא. בסוף אתה עושה את זה כדי שהילדים שלך לא יצטרכו להגר בתוך 20 שנה"
כשהוא נשאל על חיים ועבודה בקצה הרחוק של העולם, אומר ד"ר בר ישי: "החיים שלי כרופא משפחה עצמאי בארץ היו מאוד נוחים, הרווחתי יפה, לא עבדתי המון שעות. כלומר, תנאי העבודה לא היו הגורם להגירה. התנאים בעבודה שלי בישראל בהשוואה לפה הם כמעט שווים, הן בשכר והן בשעות העבודה ואולי אפילו פה יש לי מעט יותר שעות עבודה בשבוע.
"עם זאת יש הבדל דרמטי בקרב רופאי בתי חולים, שעובדים בניו זילנד שלושה וחצי עד ארבעה ימים בשבוע ומתוגמלים בשכר הרבה יותר גבוה מזה של רופאים בבתי חולים בארץ. המערכת עצמה מכוונת לרופא וההתנהלות, גם בעבודה וגם בחברה, רגועה ונעימה יותר. מאז שאני פה לא נתקלתי בתוקפנות, איומים, צעקות או קללות". להפך, הוא מספר עד כמה נעים לשמוע מדי שבוע מקולגות, ממטופלים ומאנשי הקהילה, שהם "ברי מזל שהוא בחר לבוא לעבוד בניו זילנד".
ההסתגלות המקצועית, לדבריו, אינה פשוטה. "העבודה היא רפואה אבל הכל שונה פה. המערכת שונה, שמות התרופות, השפה והניואנסים בתקשורת הבינאישית. אפילו יחידות המדדים שונים, למשל מדידת כולסטרול שונה. הכל שונה ולהכל צריך להתרגל. יתרה מכך, אין ספק שהרפואה הציבורית פה פחות טובה. הרפואה הציבורית בישראל היא מהטובות בעולם, אם לא הטובה בעולם, גם מבחינת זמינות שירותים רפואיים וסל הבריאות. במצב כזה, היכולת שלי לתת טיפול מסובסד לחולים היא פחות טובה מזו שבארץ, אבל למרות זאת, יש תמיכה וקהילת רופאים ישראלים ומרפאה תומכת שמעודדת אותי להישאר.
"בשורה התחתונה", מסכם ד"ר בר ישי, "לא קל להיות מהגר, גם אם מדובר במהגר מיוחס במקצוע רופא. בסוף אתה עושה את זה כדי שהילדים שלך לא יצטרכו להגר בתוך 20 שנה".
בר סימן טוב: "אל תוותרו ואל תתייאשו"
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, התייחס השבוע בכנס ים המלח של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, לעניין השיח על עזיבה רופאים לחו"ל ואמר כי ״מבחינתי, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מערכת בריאות אחרת. אני רוצה לומר לאנשים ששוקלים לעזוב - אל תוותרו ואל תתייאשו. תילחמו על מה שחשוב לכם. המערכת הזאת שלכם כמו שהיא שלי.
"אני כאמור לא יודע מה יוליד יום, אבל אני רואה מה קורה בעולם. לא נראה שיהיה קל בשום מקום אחר. לצערי, יש סבירות לא מבוטלת שהחיים של דור הילדים שלנו יהיו קשים ומורכבים משלנו, בכל מקום שהם יהיו בו. זו תהיה המשימה של הדור שלהם יחד איתנו לדאוג שהעולם שלהם יהיה עולם שטוב לחיות בו. אני מעדיף להישאר ולהילחם כאן על הבית שלנו וקורא לכולם לעשות אותו הדבר".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
