מטרת החוקרים הייתה לבחון הבדלים קליניים וסמנים ביולוגיים בין מינון במרווחים סטנדרטיים (standard interval dosing SID) לבין מינון במרווחים ממושכים (extended interval dosing EID) של טיפול עם אוקרליזומאב בטרשת נפוצה (multiple sclerosis MS).
עוד בעניין דומה
לאחרונה, פורסמו בכתב העת Multiple Sclerosis Journal, ממצאיו של מחקר בו חוקרים ביקשו להעריך הבדלים קליניים וסמנים ביולוגיים בין SID לבין EID של טיפול עם אוקרליזומאב בטרשת נפוצה.
המחקר בוצע במתכונת של מחקר פרוספקטיבי, דו-זרועי, בעל תווית פתוחה, רב-מרכזי בדנמרק. משתתפים שאובחנו עם טרשת נפוצה וטופלו עם אוקרליזומאב מעל 12 חודשים הוכללו (184 חולים). תוצאי סמנים ביולוגיים קליניים, רדיולוגיים ומבוססים על דם הוערכו. פעילות מחלת MRI, הישנות, החמרה בנוירוסטטוס ו-No Evidence of Disease Activity-3י(NEDA-3) שימשו כנקודת סיום משולבת.
במחקר הוכללו 184 משתתפים. מתוכם, 107 משתתפים קיבלו EID (58.2%), בעוד ש-77 משתתפים קיבלו SIDי(41.8%). ההארכה הממוצעת הייתה 9 שבועות עם מקסימום 78 שבועות. בהשוואה של EID ל-SID, נמצאו רמות גבוהות יותר של תאי B, ריכוזים נמוכים יותר של אוקרליזומאב בסרום ורמות דומות של NFL ו-GFAP מותאמים לגיל בשתי הקבוצות. לא נראה הבדל ב-NEDA-3 בין EID ל-SID (יחס סיכון: 1.174, p = 0.69). רמות גבוהות יותר של NFL זוהו במשתתפים עם מחלה פעילה. מדד מסת הגוף נמצא בקורלציה עם רמות אוקרליזומאב ותאי B.
החוקרים הסיקו כי הארכת מרווח טיפול אחד עם אוקרליזומאב בממוצע ל-9 שבועות ועד 78 שבועות לא הביאה לראיות קליניות, רדיולוגיות או סמנים ביולוגיים של החמרה בהשוואה ל-SID.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
