ד"ר דניאל לוי לודמיר ז"ל (34) היה רופא מתמחה במחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש צוואר במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. האזעקות של השבעה באוקטובר תפסו אותו לפני היציאה מהבית לתורנות בבית החולים סורוקה. הוא לא הגיע לתורנות. הוא נרצח במרפאה בקיבוץ בארי כשטיפל בפצועים.
ד"ר דניאל לוי היה איש רפואה שנפל שלא במסגרת מחויבות שהיתה לו, אלא רק כי קראו לו לצאת מביתו ולטפל. הוא לא היה לוחם אך הוא איבד את חייו תוך כדי שהוא מעניק טיפול ומציל חיים כשמשפחתו כלואה בממ"ד מטרים ספורים ממנו.
דניאל, יליד פרו, למד רפואה ועלה ארצה לבדו לפני כשבע שנים. הוא היה נשוי לליהי לוי אינגבר ואב לאמה ולליאם. שבע השנים מאז שדניאל עלה לישראל הוא למד עברית על בוריה, עבר את בחינות ההסמכה, עבד במסעדה בתל אביב, כתורן במיון הכללי ב"איכילוב", כרופא באמבולנסים של שח"ל, התמחה ב"סורוקה", שימש כרופא כונן בקיבוץ בארי והיה מיועד להתחיל לעבוד כרופא בקהילה יומיים אחרי שנרצח. דניאל, סרן במילואים, עשה את שירותו הסדיר כרופא בבסיס בא"ח בנח"ל בערד. כשנה לפני שנרצח תרם מח עצם לאדם שעתיד היה לפגוש "אחרי החגים".
"נולד להיות רופא"
"דניאל נולד להיות רופא", אומרת ליהי אשתו. "למרות שלא בא מרקע כזה, הוא היה חכם בצורה יוצאת דופן, והיתה לו חשיבה מהירה וידיים טובות. הוא תמיד ידע שהוא יהיה רופא".
דניאל היה פעיל בקהילה היהודית בפרו, הדריך בתנועת הנוער הציוני ושמר על קשר עם ישראל. כשהיה בן 25, בתום לימודי הרפואה בלימה, שהקבלה אליהם היתה לא פחות קשה מקבלה לבית ספר לרפואה בישראל, נסע לעבוד בקהילות הכפריות העניות בצפון פרו במשך כשנתיים. "הוא נאלץ לעבוד שם כמעט ללא עזרים רפואיים, בטח לא מתקדמים", מתארת ליהי. "העבודה הזו נתנה לו ידע קליני אדיר, הוא עבד עם ציוד ישן ואפילו בבית ראיתי את היכולות שרכש שם. הוא יכול היה לאבחן ולטפל במקרים מסוימים בלי כלים, רק מלהסתכל או לגעת".
בגיל 27 הודיע להוריו שהוא מתכוון לעלות ארצה. "היהדות היתה חשובה לו, היה לו חשוב להכיר אישה יהודיה ולהבטיח לעצמו ולילדיו עתיד טוב יותר", מספרת ליהי. הוא הכין את הניירת ועלה ארצה, כאן למד עברית באולפן במשך כחצי שנה ואז החל ללמוד לבחינות ההסמכה כדי לקבל רישיון לעבוד כרופא בישראל. כדי להתקיים, עבד בתקופה זו במסעדה תל אביבית ושנה לאחר שהגיע ארצה כבר יכול היה לעבוד כרופא. בתחילה עבד כחצי שנה, שניים או שלושה לילות בשבוע בתורנויות במיון "איכילוב". התכנית שלו היתה להתמחות בכירורגיה כללית.
"כשחיים עם רופא יודעים שיש לחיים משמעות אחרת ויודעים להקריב גם את הזמן של המשפחה. בשבעה באוקטובר היתה הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני לא מסכימה שייצא"
בתקופה זו הכיר את ליהי דרך אפליקציית היכרויות. "זה היה חיבור ממשפט ראשון. מההתחלה היה מאוד ברור לשנינו שזו היכרות חד פעמית, שנועדנו זה לזו", היא מספרת. "בהמשך, התגייס לצה"ל ושירת בבא"ח נח"ל בערד כרופא כללי. כשנולדה בתם הבכורה, הקמת המשפחה שינתה את הפרספקטיבה שלו, הוא הבין שאם יהיה כירורג כללי, לא יישאר לו הרבה זמן למשפחה. לכן, בחר בהתמחות של כירורגיית אף-אוזן-גרון שהיא פחות תובענית ופחות בלתי צפויה. הוא שלח בקשות לבתי חולים ובינתיים עבד כרופא באמבולנסים של שח"ל". באוקטובר 2020 עברה המשפחה הקטנה לבאר שבע ודניאל החל לעבוד ב"סורוקה".
"כחודש לפני 7 באוקטובר המלצתי עליו לקבלת רופא מצטיין"
פרופ' דני קפלן, מנהל מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר ב"סורוקה", מספר כי כשדניאל הגיש בקשה להתמחות במחלקה, הצוות ב"סורוקה" התרשם ממנו עמוקות והוא כמובן התקבל. "דניאל", מעיד פרופ' קפלן, "היה אדם ערכי בצורה בלתי רגילה ומתמחה מצטיין, שידע גם לרדת לפרטים וגם ליצור קשר נהדר עם המטופלים והצוות במחלקה. כחודש לפני השבעה באוקטובר, המלצתי עליו לקבלת רופא מצטיין.
"צריך לזכור שמדובר בעולה חדש. עבור רופאים שהם עולים חדשים היעד הוא להשתלב, אך הוא לא רק השתלב אלא התבלט והיה מעל לממוצע. דניאל התפתח כאיש מקצוע, הוא סומן להיות מתמחה ראשי בזכות זה שהיה מאוד אחראי, עשה עבודה מאוד קשה בלי לקטר, בלי תירוצים, בזכות העקשנות, ההתמדה, נועם ההליכות. זו אבידה מאוד גדולה. הוא נרצח תוך מילוי הייעוד הכי עליון של רופא, תוך כדי טיפול, כשהוא מסכן את נפשו ועוזב את המשפחה".
זמן קצר לפני המעבר לבאר שבע קיבל דניאל הצעה לעבוד כרופא כונן בקיבוץ בארי, אך ההצעה ירדה מיד מהפרק. לליהי, תושבת המרכז, היה ברור שמגורים בעוטף כרוכים בחוויה אחרת לילדים. אולם, חצי שנה לאחר שהמשפחה עברה לבאר שבע, אמה, בתם בת השנתיים, אובחנה כחולת סוכרת סוג 1. "זה היה מאוד דרמטי בשבילנו. אני הייתי בהריון מתקדם, רחוקה מהמשפחה וממוקדי התמיכה במרכז, ודניאל עבד 370 שעות בחודש".
הפעם, כשמכר אמר להם שהחיים בבארי ישפרו מאוד את חיי הילדים ואת חייהם, הם לא היססו. המשרה עדיין היתה פנויה ובאוגוסט 2022 המשפחה עברה לגור בבארי. כרופא כונן היה על דניאל להישאר בשטחי הקיבוץ עשרה לילות בחודש למקרה שמישהו יזדקק לטיפול רפואי דחוף. "יש צורך ברופא בסביבה למקרה שמישהו מקבל התקף לב או שובר רגל, אף אחד לא תיאר שאותו רופא ייאלץ לטפל בפציעות ירי ורסיסים במשך שעות ותחת אש", אומרת ליהי בכאב.
"נזרקו עשרות רימונים למרפאה. אני מקווה שהוא לא סבל"
בשבעה באוקטובר דניאל היה אמור לצאת בשעה 06:45 לתורנות. ערב קודם חגגה משפחת לוי את שמחת תורה בבית הכנסת של הקיבוץ. אחר כך אכלו ארוחת ערב בחדר האוכל והמשיכו הביתה. לאחר שהפעוטות נרדמו, דניאל וליהי עשו לעצמם "דייט", צפו יחד בסדרת טלוויזיה והלכו לישון.
"בבוקר, כשנשמעו אזעקות ורעשים חריגים, הסתכלנו אחד על השני ורצנו לממ"ד - חדר השינה של הילדים, וסגרנו מהר את חלון הברזל. כשהוא אמר שהוא חייב לצאת, הטלתי וטו. אמרתי לו, 'אין סיכוי שאתה יוצא. בבית החולים יסתדרו'. כשחיים עם רופא יודעים שיש לחיים משמעות אחרת ויודעים להקריב גם את הזמן של המשפחה. זו היתה הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני לא מסכימה שהוא ייצא", משחזרת ליהי.
"מהר מאוד קיבלנו הודעה באפליקציה שיש חדירה של מחבלים וכמה דקות מאוחר יותר התחילו צרורות. ממש ליד הבית שלנו נמצאת מרפאת השיניים של הקיבוץ. עוד לא ידענו שהיא תהפוך לשדה קרב קטלני שישנה את חיינו", היא אומרת.
ההיתקלות עם ההרוג הראשון היתה ליד ביתם. הכוננית הרפואית באותה שבת היתה הפראמדיקית עמית מן. היא ונירית, האחות של הקיבוץ, פרצו למרפאת השיניים שנמצאת 20 מטרים מביתם של דניאל וליהי. הבחירה לפעול ממרפאת השיניים נעשתה כיוון שהיא היתה סמוכה לאזור ההיתקלות, ואז הגיע עוד פצוע ואז פצוע קשה, ועמית התקשרה לדניאל.
דניאל קם מיד לנעול את נעליו, ליהי ליוותה אותו לדלת והם נפרדו בנשיקה. "הוא הסתכל לי בעיניים והיה לו מבט של 'יהיה בסדר', עם חצי חיוך כזה מלא אופטימיות אולם קצת חושש. הוא יצא בלי נשק, בלי אפוד, השאיר את המשפחה בבית ורץ לטפל בפצועים. הפצוע הראשון היה לוחם. דניאל טיפל בפציעה והלוחם חזר לקו האש להילחם. הפצוע הקשה היה יאיר אביטל, מפקד כיתת הכוננות. דניאל טיפל בו, הוא חולץ בהמשך ל'סורוקה' וחייו ניצלו".
בינתיים בבית, ליהי קיבעה את דלת הממ"ד בעזרת רגלי הפסנתר החשמלי. "חוץ מלהתפלל לא היה מה לעשות. ישבנו שעות בחושך והיה קשה להרגיע את הילדים". כל הזמן הזה שמרה על קשר עם דניאל. "התכתבנו ודיברנו בטלפון קצרות. בעיקר התעדכנו כי היינו ממש פסע זה מזו. כל ירייה שהוא שמע, גם אני שמעתי. הוא היה בלי יותר מדי סוללה בטלפון ובסביבות 12:00 בצהריים נפל החשמל, ואז גם לי לא היתה יכולת להטעין. ישבתי עם שני הפעוטות בחשיכה.
"בדקה ל-14:00 הוא כתב לי שהוא אוהב אותי ושהוא תחת אש ושהוא מקווה לצאת מזה. שאלתי אותו, 'למה אתה נפרד?'. לא הבנתי, הרי מהבוקר כולנו תחת אש. לא ידעתי שכבר עשר דקות קודם לכן התחילו לזרוק עליהם רימונים", היא אומרת. "הצבא נכנס לקיבוץ ב-13:00. היעד הראשון היה מרפאת השיניים. החיילים כתבו לדניאל, 'אנחנו נכנסים ואנחנו בדרך אליכם', אבל, בגלל שזו היתה כניסה תחת לחימה עזה, הם הגיעו למרפאה רק בסביבות 15:00. אני חושבת שהוא נהרג במקום מהדף רימון שהתפוצץ ליד החזה שלו", אומרת ליהי. "נזרקו עשרות רימונים למרפאה. אני מקווה שהוא לא סבל ופחד ברגעיו האחרונים".
בסרט על דניאל מספר יאיר אביטל, שבו טיפל דניאל, כי היו על הגגות עשרות מחבלים שהיו מוכנים לקראת כיתת הכוננות. "התפוצץ לידי רימון ונורה קליע שחדר ולא יצא, נכנסתי פנימה למרפאה ושם טיפלו בי. אני שוכב ורואה את עמית מתקשרת לדניאל. היינו כבר שלושה פצועים וזה השלב שקראו לדניאל. הגעתי עם פציעה קשה והיה צריך התערבות של רופא".
לאחד הפצועים נכנס רסיס בגב ודניאל טיפל בו ובמקביל יחד עם עמית ונירית ניסו לעצור את הדימום הכבד אצל יאיר. "מניחים לי תחבושת וסופגים את הדם, אני זוכר את דניאל מעלי, רגוע, משרה עלי רוגע, אני מרגיש שאם הוא שם, יהיה בסדר. היה לי ביטחון שיש לידי רופא. העיניים שלו משדרות שקט, תהיה רגוע, יהיה בסדר. היה בזה משהו מרגיע ומנחם שאני אצא מזה, לא לדאוג, והאמנתי לו.
"לפני הצהריים החלו המחבלים לזרוק עשרות רימונים שהתפוצצו במרפאה. עמית יצאה לכיוונם ואז ירו בה, ואני שומע אחרי כמה שניות עוד ירייה ושקט ואני מבין שדניאל באזור הזה, זורקים עוד רימון ואז שקט".
"בשעה 19:00 חיילי צה"ל חילצו אותנו מהממ"ד", ממשיכה ליהי ומספרת. "פתחתי את דלת הדירה לשדה קרב, אש בכל מקום, יריות, השמיים היו אדומים, בתים עלו בלהבות, מסביב ריח חזק מאוד של עשן ותחמושת. פינו אותנו תחת אש והגעתי עם הילדים לבית הוריי. הלחימה היתה כה קשה שרק ביום שני לקראת הצהריים התחילו להיכנס כוחות מהקיבוץ לזהות. למרות שאי אפשר היה להודיע עד שיהיה זיהוי דנ"א, לא הייתי מוכנה לחכות. הבנתי שכל מי שהיה איתו מת ודרשתי שיגידו לי מה עלה בגורלו. אחרי שלושה ימים התקשרו מהקיבוץ ועדכנו אותי שהוא נרצח במרפאה".
"הפסד גדול מאוד לרפואה"
"גם ברגעים הכי לחוצים הוא היה עושה הכל ברוגע ומשרה על כולם רגיעה ותחושה שהכל מטופל על הצד הטוב ביותר", ספדו לו עמיתים וחברים לעבודה בהלוויה. ד"ר קטיה אברבוך סיפרה כי היה לו כשרון להיכנס לחדר ולזהות מיד מה כל אחד צריך – "מי שצריך חיוך, מי שצריך עזרה, מי שצריך שישאלו אותו מה שלומו. היה קל להיות חבר שלו. הוא מעולם לא שפט ולא ביקר, הוא ראה את הטוב בכל אחד".
"זה הפסד גדול מאוד לרפואה", אומר ד"ר יותם הייליג, חברו של דניאל מ"סורוקה". "לכל מקצוע ברפואה יש את הסיפוקים שלו. לפנימאי זו אבחנה נדירה, לכירורג זו כריתה לפרוסקופית מוצלחת, לפסיכיאטר - השגת איזון נפשי למטופל אובדני. כנראה שהסיפוק הגדול מכולם באף אוזן גרון הוא אבטוח נתיב אוויר כירורגי, פעולה הדורשת קור רוח, מהירות ודיוק. ההשלכה של פעולה היא פשוטה - חיים או מוות. להערכתי, רופאי אא"ג מבצעים פעולה כזו פעם בקריירה, אבל לדניאל יצא לעשות זאת בהצלחה פעמיים בקדנציה הקצרה".
"כשהוא התגייס, הוא הצטרף למאגר תורמי 'עזר מציון' ובזכות הדגימה נמצא מתאים להציל חיים אדם שחלה בלוקמיה חריפה והזדקק לתרומת מח עצם. הוא תרם מח עצם, לא כרופא אלא כאדם פרטי"
במקרה ראשון, מטופל צעיר הובהל לחדר הטראומה ב"סורוקה" לאחר פצע דקירה צווארי. לאחר ייצוב מצבו ובירור ראשוני, הוא הועבר לחדר ניתוח לביצוע אסופגו-גסטרוסקופיה (צוות גסטרו) וסגירת הצוואר על ידי אא"ג. "את זה עשה דניאל. תוך כדי הפעולה המטופל קורס נשימתית והמרדים לא מצליח לצנרר את הקנה. דניאל פועל בקור רוח מופתי ומבצע פיום קנה חירום מוצלח ובכך מאבטח את נתיב האוויר. המטופל שרד ויצא ללא נזק כלל. אני זוכר בישיבת הבוקר כמה דניאל היה מבסוט שהציל חיים של גבר צעיר, על אף שלא ישן כל הלילה".
המקרה השני היה של בחורה בשנות ה-20 לחייה שהגיעה עם זיהום בצוואר ממקור של שן רקובה עם קושי בפתיחת הפה (טריזמוס). היא הועברה בהמשך הערב לניקוז בהול ודניאל נקרא לחדר בתור א.א.ג למקרה שההרדמה תסתבך ויהיה צורך בנתיב אוויר כירורגי. לאחר שיתוק החולה, לא משתפרת פתיחת הפה והמרדים לא מצליח לזהות את תיבת הדיבור לצנרר את הקנה. מתקבלת החלטה דחופה על ביצוע פיום קנה חירום ושוב דניאל בקור רוח מבצע את הפעולה במופתיות לבדו. האישה שורדת ללא נזק ומשתחררת כעבור שבועיים לאחר דהקנולציה.
"מעבר לידי זהב", אומר ד"ר הייליג, "קור רוח היתה תכונה שאפיינה את דניאל. מעולם לא ראיתי אותו נלחץ, לא משנה מה גודל המשבר. בדיוק כמו שסיפר יאיר אביטל כיצד דניאל טיפל בו במרפאה בשבעה באוקטובר בזמן שהכדורים שרקו מעל ראשיהם. קר רוח ו-Cool".
סרט על דניאל שהפיקה ההסתדרות הרפואית הוקרן בסינמה סיטי, בלימה בפרו וב"סורוקה" ואחרי ההקרנות הועלה ליוטיוב ואף שודר בקשת. "זה אינו הסרט היחיד שעשו על דניאל", אומרת ליהי. "כשהוא התגייס, הוא הצטרף למאגר תורמי 'עזר מציון' ובזכות הדגימה נמצא מתאים להציל חיים אדם שחלה בלוקמיה חריפה והזדקק לתרומת מח עצם. הוא תרם מח עצם, לא כרופא אלא כאדם פרטי. גם בשבעה באוקטובר הוא פעל כחבר בקהילה. חייו היו לעזור לאחרים. זה כל מה שעניין אותו".