להנהלות בתי החולים יש קשר ישיר לשחיקה של רופאים בכירים

שחיקה בקרב רופאים בישראל אינה רק שחיקה מקצועית אלא שחיקה קיומית שמשפיעה על כל היבט בחייהם. בנוסף, קיימים יחסי גומלין בין שחיקה של רופאים בכירים לאמון בהנהלות בתי החולים. מסקנות אלו עולות ממחקר שעוסק בשחיקה בקרב רופאים מומחים ואמון בהנהלות בתי החולים שערכה ד"ר גילי גבאי, חוקרת ניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית אחוה.

במחקר רוחב כמותי מצאה ד"ר גבאי כי ממוצע השחיקה בקרב הרופאים המומחים היה 4.7 בסולם של 1 עד 5. רופאות בכלל, ורופאות במחלקות פנימיות בפרט, חוו שחיקה גבוהה יותר מרופאים גברים בכלל ורופאים מהתמחויות שאינן במחלקות פנימיות בפרט, 4.9 ו-4.7 בהתאמה.

תוצאות המחקר מעידות כי 45% מהשחיקה מוסברת באמון של הצוות הרפואי הבכיר בהנהלות בתי החולים. כלומר, כשהמשתתפים במחקר תפשו את הנהלת בית החולים כמונעת מטובת המטופלים, רמת האמון שלהם בהנהלה היתה גבוהה יותר ובתמורה רמת השחיקה שלהם היתה נמוכה יותר. כשהנהלת בית החולים נתפשה כמי שמונעת מגורמים כמו אילוצים כלכליים או אחרים, רמת האמון של הרופאים הבכירים ירדה ורמת השחיקה שלהם היתה גבוהה יותר.

המחקר נערך במשך תקופה ארוכה בקרב רופאים בכירים, כולל מנהלי מחלקות וחטיבות בכל בתי החולים, למעט במחלקות טיפול נמרץ. השתתפו בו 890 רופאים שמילאו שאלונים ארוכים מאוד, בהם נשאלו על שביעות רצונם מהעבודה, מרמת העמיתים, מרמת האוטונומיה בעבודה ומסביבת העבודה וכן נשאלו על מחויבותם, שהיא תוצר של אמון ארגוני ושחיקה.

ד"ר גבאי מתייחסת לחלק קטן מהממצאים של המחקר ומסבירה את ההבחנה בין אמון בעבודה השוטפת ביומיום לבין אמון ביכולת ההנהלה להשפיע על הקידום. "כשמדובר באוכלוסיה של רופאים בכירים, ההתייחסות לאמון בהנהלה כמי שיכולה להשפיע על הקידום המקצועי היתה כמעט לא רלוונטית. רופאים בכירים לא נדרשים להנהלה שלהם בשלב זה בקריירה. האמון הנמוך היה בהקשר של תהליכי העבודה השוטפים, קרי 'אולי הייתי בוחר להתנהל אחרת מקצועית אבל יש אילוצים שאינם קשורים להליכים קליניים, שיקולים כלכליים ולוגיסטיים שמחייבים אותי להתנהל אחרת'.

"המחקר גדול ומורכב ואחת הנקודות העיקריות שעולה ממנה היא הפער בין הציפייה מהמנהלים, שהם גם רופאים, לבין הצוות המטפל", אומרת ד"ר גבאי ומסבירה: "מה שיפה בישראל זה שמי שמנהל את בתי החולים הם רופאים. על פי הספרות, כשניהול בית החולים נעשה על ידי רופאים, כפי שנעשה בישראל, הניהול יעיל יותר בהשוואה לניהול על ידי מנהלים שאינם רופאים.

"עם זאת, בית חולים הוא מערכת מורכבת מאוד וניהולו נעשה תוך התייחסות להיבטים פיננסיים, לוגיסטיים, רגולטוריים, נושאים שקשורים למדיניות כמו צמצום אי השוויון בצריכת השירות וכל הנושא של השמיכה הקצרה שמנהלי בתי החולים כולם חוסים תחתיה – ביקוש הולך וגובר לשירותי בריאות לעומת סטגנציה של תקציבים. מנהלי בתי החולים נתפסים כמי שפועלים תחת אילוצים והרופאים נתפסים כמי שעוסקים במה שהכי טוב למטופל קלינית. זו הברית בין רופא למטופל".

הציפייה היא, מסבירה ד"ר גבאי, שמנהלי בתי החולים, שהם רופאים, יראו גם את המטפל (הרופא) על האילוצים שלו וגם את המטופל הסובל, אולם זה קורה פחות. "הפער בין הציפייה מהמנהלים לבין הצורך של המנהלים להתמקד באילוצים, מגביר את השחיקה בקרב הרופאים. השחיקה גדלה כי האמון בהנהלה פחות מיטבי בגלל הפער הערכי הזה".

לגבי הפתרונות אומרת ד"ר גבאי כי "בשחיקה של רופאים בכירים יש לטפל באופן מערכתי, לא מספיק טיפול עצמי או קבוצתי באמצעות סדנאות מיינדפולנס או דברים דומים. התערבויות אלו, אם הן משפיעות, זה עד לסיום ההתערבות, ואז השחיקה חוזרת לרמתה הבסיסית. כדי לטפל בשחיקה יש לראות אותה כתופעה ברמה ארגונית וזו אחריות ההנהלה. כשהיא לא מטופלת כך, השחיקה הופכת לקיומית ולא רק מקצועית. כלומר, בכל היבט בחיים".

לשיקום האמון בין ההנהלות לרופאים מציעה ד"ר גבאי לפנות למי שעוסק בכך או לבחון יחד עם הרופאים את מה שדורש תיקון. "חוסר האמון יוצר קיטוב בין ההנהלות לרופאים הבכירים ועזיבה של רופאים בכירים את המערכת הציבורית לטובת המערכת הפרטית ובהמשך הפסד של כולנו מאובדן של משאב כל כך נדיר במערכת הציבורית. יש פה זעקה של הסגל הרפואי שאומר להנהלה, 'תראו אותנו ותטפלו בשחיקה הזו שהפכה לסיכון מקצועי".

מחקרה של ד"ר גבאי הוגש לכתב העת Scandinavian Journal of Organizational Psychology ונמצא עדיין בשיפוט.