קיימת שכיחות גבוהה של כאב כרוני בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית (RA), מה שמגביר את הסיכון לשימוש באופיואידים בחולים אלו. במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Journal of Clinical Rheumatology', מטרת החוקרים הייתה להעריך את הטיפול עם תרופות אנטי-ראומטיות משנות מחלה (DMARD), וכיצד טיפול זה משפיע על שימוש ארוך טווח באופיואידים בקרב חולי RA.
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים ערכו מחקר עוקבה על מבוטחי Medicare המאובחנים עם RA אשר קיבלו בשנת 2017 מרשם אופיואידים למשך 30 ימים ברצף לכל הפחות (n=23,608). החולים חולקו על סמך הטיפול לקבוצות DMARD ו-non-DMARD, ועברו חלוקה נוספת לתתי-קבוצות לפי המשטר הטיפולי כפי שנקבע על ידי ה-American College of Rheumatology.
תוצא המחקר היה שימוש ארוך טווח עם אופיואידים במהלך שנת 2018, אשר הוגדר כקבלת מרשם לאופיואידים למשך 90 יום רצופים לכל הפחות. כמו כן, החוקרים העריכו את המינון ואת משך הטיפול עם אופיואידים. החוקרים ערכו מודל מרובה משתנים לצורך זיהוי גורמים הקשורים לטיפול עם non-DMARD.
מתוצאות החוקרים עולה כי בהשוואה למטופלים עם non-DMARD, הסיכויים לשימוש ארוך טווח עם אופיואידים היה נמוך יותר באופן מובהק בקרב המטופלים עם DMARD (יחס הסיכויים, 0.89; רווח בר-סמך של 95%, 0.83-0.95). כלל משטרי הטיפול, למעט טיפול ביולוגי שאינו tumor necrosis factor + מתוטרקסט, נקשרו עם סיכויים נמוכים יותר לשימוש ארוך טווח עם אופיואידים בהשוואה למטופלים עם non-DMARD. כמו כן, הממוצע הכולל של ה-morphine milligram equivalent, morphine milligram equivalent ליום, ומספר הימים הכולל של שימוש באופיואידים היו נמוכים יותר בקרב המטופלים עם DMARD, בהשוואה ל-non-DMARD. גיל מבוגר יותר, מין זכר, מוצא שחור, תחלואה נלוות פסיכיאטרית וגופנית, וללא מעקב ראומטולוגי נקשרו באופן מובהק עם טיפול non-DMARD.
לסיכום, טיפול ב-RA עם תרופות אנטי ראומטיות משנות מחלה נקשר עם סיכויים נמוכים יותר לשימוש ארוך טווח עם אופיואידים. החוקרים מוסיפים כי גורמים הקשורים לטיפול עם non-DMARD מייצגים חלון הזדמנויות לצורך התערבות לשיפור איכות החיים הקשורה לכאב בחולי RA.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
