"לא יכולתי להיות בשום מקום אחר״

הם עזבו באופן מיידי את עבודתם בחו"ל, עלו על מטוס והתגייסו למאמץ המלחמתי בישראל. ההחלטה, מספרים לדוקטורס אונלי הרופאים המתנדבים, היתה הרבה יותר מהירה מהביצוע - הדרך לישראל היתה ארוכה בגלל העדר טיסות ארצה. מרגע ששמעו על המלחמה בישראל, ד"ר לירן שכטמן, ד"ר יניב נור, ד"ר ג'ורדן גנוט וד"ר רונה ספקטור נפרדו מבני ומבנות הזוג ומהילדים הקטנים והגיעו לארץ במהירות האפשרית. "לא יכולתי להיות בשום מקום אחר״, מעיד אחד מהם.

ד"ר לירן שכטמן נסע לעשות התמחות-על ברפואת טראומה בבית החולים האוניברסיטאי סניברוק שבטורנטו, קנדה, אך כששמע שבישראל פרצה מלחמה היה ברור לו מיד מה לעשות. שעות ספורות לאחר שהבין מה קורה, הוא החל לחפש כרטיס טיסה ארצה. "אני אבא לשני קטנים. בלילה של שבת קמתי לתינוק ותוך כדי הסתכלתי באינטרנט וכשראיתי מה קורה בישראל, חשכו עיניי. אחרי זה כבר לא חזרתי לישון", הוא משחזר.

ד"ר שכטמן ומשפחתו נסעו לקנדה אחרי שסיים את התמחותו במחלקה פנימית ו׳ במרכז הרפואי שיבא. בשנה האחרונה הם מתגוררים בטורונטו. עם סיומה של תכנית ההתמחות בחו״ל, הוא צפוי לשוב ל"שיבא" ולהשתלב במערך טיפול נמרץ.

"לא יכולתי להיות רחוק וכל הזמן לעקוב ולדעת שאני יכול לעזור. מהר מאוד הבנתי שאני חייב לחזור. גם כרופא טיפול נמרץ, אבל גם כאבא לילדים וכישראלי, לא יכולתי להישאר רחוק. זה משהו שלא מתקבל על הדעת. חונכתי קודם כל לחשוב על התרומה ועל המדינה, ולהיות רופא טיפול נמרץ זה מחייב. לא יכולתי להיות בשום מקום אחר״, הוא אומר.

"אחרי יום אחד בטיפול נמרץ פתאום נפלה עלי ההבנה שאני לא מטפל בפצועים, אני מטפל בגיבורים״

ד"ר לירן שכטמן, רופא טיפול נמרץ. צילום: דוברות "שיבא"

ההחלטה לחזור לארץ אמנם התקבלה בקלות, אבל הדרך לא היתה קלה כלל. ד"ר שכטמן בילה יומיים בדרכים, שכללו מספר טיסות שהתבטלו או נדחו ומשדה התעופה תפס מונית והגיע היישר לבית החולים. מאז, שבוע לאחר החלת המתקפה, הוא מטפל בפצועים. ״אני מטפל בעיקר בפצועים מהיום הראשון למלחמה - פציעות ירי, הדף, פגיעות ראש וגפיים. זה כל כך שונה. אחרי יום אחד בטיפול נמרץ פתאום נפלה עלי ההבנה שאני לא מטפל בפצועים, אני מטפל בגיבורים״.

גם ד"ר יניב נור עזב אישה, ילדים והתמחות-על בקנדה והגיע לישראל. "כיהודי, ציוני ומעל לכל ישראלי, אתה יודע: כשהמדינה שלך מופגזת - אתה מתייצב. תחושת חוסר אונים זה משהו שהעם שלנו כבר לא מוכן לקבל. ראש המחלקה אמר לי שכרגע אין צורך, אבל אמרתי לו שאני בדרך".

"בעודנו ביער, הרמתי טלפון לראש המחלקה שלי ואמרתי לו, אתה יכול כבר להכניס אותי לסבב כי אני בדרך. כבוגר חיל האוויר, למדתי: כשצריך – מתייצבים"

ד"ר יניב נור, אורתופד מומחה. צילום: דוברות אסותא אשדוד

ד"ר נור, אורתופד מומחה מבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, רס"ן במיל', טייס קרב לשעבר, נשלח לפני מספר חודשים מטעם בית החולים לעבור התמחות-על בטראומה אורתופדית במרכז הרפואי סנט מייקל בטורונטו. הוא עבר לקנדה עם אשתו ושלושת ילדיהם.

"באותה שבת שחורה יצאתי עם בני לקמפינג באחד היערות. לרוב, מדובר באזורים ללא קליטה סלולרית, אך לצערנו או לשמחתנו, התברר שיש קליטה ותוך מספר שעות מרגע שהתארגנו בקמפינג, הטלפון הנייד שלי התחיל לקבל ידיעות על מה שנעשה בארץ. בדקות הראשונות חשבתי שמדובר בעוד אירוע שהפך לצערנו לשגרתי עבור תושבי הדרום, אך מהר מאוד הבנתי שאנחנו במציאות אחרת.

"בעודנו ביער, הרמתי טלפון לראש המחלקה שלי, פרופ' מיכאל דרקסלר. אמרתי לו שאני מוכן וזמין לכל דבר ואני רוצה לסייע. הוא הגיב שעוד מוקדם מדי ושהוא יעדכן בהתאם להתפתחויות. אמרתי לו, אני שומע את מה שאתה אומר, אבל אתה יכול כבר להכניס אותי לסבב כי אני בדרך. כבוגר חיל האוויר, למדתי: כשצריך – מתייצבים. לא שואלים.

"הרמתי טלפון לקונסוליה בטורונטו, נפרדתי מאשתי ומשלושת ילדיי וביקשתי את עזרתם במציאת טיסה לארץ. הם הכניסו אותי לרשימת המתנה וכעבור ארבעה ימים התייצבתי בבית החולים".

על עבודתו מאז שהגיע ארצה, הוא מספר: "יצא לי עכשיו לטפל בפציעות קשות שבשש שנות ההתמחות שלי לא ראיתי. העם שלנו חזק, שבע אסונות, אבל ברגעי משבר אנחנו יודעים להתאחד ולנצח כל אתגר".

ד"ר ג'ורדן גנוט, מנתח כלי דם מהמרכז הקרדיווסקולרי של בית החולים PeaceHealth ג'וזף, בבלינגהם, וושינגטון, עזב את עבודתו בארה"ב ועל החלטתו המיידית להגיע לישראל, הוא מספר: "הלכתי להנהלת בית החולים ואמרתי להם שהלב שלי אומר לי לנסוע לישראל להתנדב. אמרתי שאני מקווה שתהיה לי משרה כשאחזור. שמעתי על המתקפה ובאינסטינקט החלטתי שאני חייב לבוא. דיברתי עם אשתי ושלושת ילדיי והם, כמו הנהלת בית החולים, הבינו ותמכו בהחלטתי להתנדב פה לשבועיים".

לד"ר גנוט יש אחות ואחיין וכן בני משפחה נוספים בישראל. "אני מאוד מחובר לישראל והייתי פה כמה פעמים", הוא אומר. הוא הגיע לישראל דרך ארגון EVP – Emergency Volunteers Project שאליו פנה ושאל אם זקוקים בארץ לכירורג כלי דם. מדובר בארגון סיוע והצלה למצבי אסון שמטרתו העיקרית היא לשלוח צוותי מתנדבים לישראל בעתות משבר.

"מדהים לראות שיהודים מכל העולם עושים כל מה שהם יכולים, מגייסים כסף, שולחים ציוד, חבילות לחיילים ואפילו מכתבים לממשלות שלהם ומכתבי תמיכה לישראל. מדהים להיות חלק מההתעוררות הגלובלית הזו"

ד"ר ג'ורדן גנוט, כירורוג כלי דם. צילום: דוברות ביה"ח זיו

לבית החולים זיו בצפת הגיע גנוט עם 20 אנשי בריאות מתנדבים אמריקאים, אחד מהם נוצרי. הקבוצה התפזרה בין בתי החולים זיו ושיבא. יחד איתו ב"זיו" נמצאים כעת חמישה רופאים, שני אורתופדים ושני רופאי ילדים.

"מדהים לראות שיש יהודים מכל העולם שעושים כל מה שהם יכולים, מגייסים כסף, שולחים ציוד, שולחים חבילות לחיילים ואפילו שולחים מכתבים לממשלות שלהם או מכתבי תמיכה לישראל. זה מדהים להיות חלק מההתעוררות הגלובלית הזו".

הוא התחייב להישאר בישראל שבועיים. "לעזוב הכל ולבוא לפה לא היה כל כך פשוט. היו בלו"ז ניתוחים מתוכננים, פגישות עם מטופלים בקליניקה ועוד. היה סיכון שיסרבו לי בעבודה, אבל אני שמח שזה הצליח. העשייה היא תרפיה. בשבילי להיות בארה"ב במצב הנוכחי היה מצב של אבל ולחץ נפשי".

לדבריו, במהלך שהותו בישראל טיפלו הוא ועמיתיו במספר קטן של פציעות. הוא מלא התפעלות מהיערכות מערכת הבריאות בארץ, ולהערכתו, אילו היתה סיטואציה דומה בארה"ב, לא היה תפקוד ברמה כזאת גבוהה. "בבית החולים זיו העבירו את כולם לבניין ממוגן, חלק מהפעילות עברה למחסה תת קרקעי. מתכוננים פה לכל תרחיש, הוסיפו מיטות בכל חדר ויש אודיטוריום מלא במיטות ומוכן לטיפול בחולים. אני מתפעל מהחוסן של הישראלים, שאפילו מתבדחים מעט כדי להכניס קצת יותר נורמליות למצב".

בעקבות המצב הבטחוני הגיעו רופאות ורופאים מתנדבים מחו"ל, בעיקר מארה"ב, גם למרכז הרפואי לגליל בנהריה. אחת הרופאות היא ד"ר רונה ספקטור, מומחית בכירורגיית חזה, ישראלית העובדת בבית חולים בבוסטון: "ברגע ששמעתי על המצב בדרום, בדקתי אם צריך עזרה. ישראל היא המדינה שלי ולא חשבתי פעמיים".

ד"ר ספקטור, העובדת ב-14 השנים האחרונות במרכזים רפואיים בבוסטון, עבדה בעבר בבית החולים בילינסון. לאחר מכן עזבה לארה"ב, שם עשתה תת-התמחות בכירורגיית חזה במרכז הרפואי Brigham And Women's Hospital, המסונף לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד.

"ישראל זו המדינה שלי ואני רואה חובה ולא רק זכות להגיע לכאן ולתרום מעצמי"

ד"ר רונה ספקטור, מומחית בכירורגיית חזה. צילום: רוני אלברט, המרכז הרפואי לגליל

"ברגע ששמעתי על המצב בישראל פניתי לד"ר משה לפידות, המשמש היום מנהל היחידה לכירורגיית חזה במרכז הרפואי לגליל. דרשתי בשלומו ובשלום משפחתו ושאלתי אותו אם הם מעוניינים בעזרה", היא מספרת.

עד מהרה ומבלי לחשוב פעמיים תפסה ד"ר ספקטור טיסה לישראל, כשהיא משאירה בבוסטון את בעלה ואת שני ילדיהם הצעירים. "ישראל זו המדינה שלי ואני רואה חובה ולא רק זכות להגיע לכאן ולתרום מעצמי", היא מדגישה. "התרשמתי מאוד מהמרכז הרפואי לגליל, העובדים נפלאים וחמים וקיבלו אותי נהדר. העבודה לצידו של ד"ר לפידות פוריה ומצוינת ואני מרגישה כמי שעושה משהו חשוב בימים מאתגרים אלה".

ד"ר ספקטור הגיעה לפרק זמן קצר עקב התחייבותה ל-Tufts Medical Center, בו היא עובדת היום. "אני לא פוסלת אפשרות לחזור לכאן בעתיד, במידת הצורך ואם יזדקקו לי", היא מסכמת.