בסוף השבוע טען דובר צה"ל כי מתקנים רבים של חמאס בעזה שוכנים מתחת לבית החולים שיפא ובסביבתו. על כך צריך לומר את המובן מאליו: יש לפעול מהראש ולא מהבטן. אם ישראל מתכננת לתקוף שם, עליה לעצור מיד. אסור לתקוף בתי חולים, לא מהאוויר ולא מהקרקע. אין זה עניין לדיון אקדמי בדין הבינלאומי. תקיפת בתי חולים אינה מוסרית ואינה אנושית. חולים, פצועים, יולדות ותינוקות הם לא מטרה צבאית לגיטימית – גם לא "עקיפה" ולא כ"נזק אגבי" כפי שזה מכונה בעגה הצבאית.
שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום - אל תיתנו פקודה לתקוף באופן שיפגע ביודעין באוכלוסיה חסרת ישע שנמצאת על מיטות אשפוז, תחת נורות חימום באינקובטורים ובתוך חדרי ניתוח.
אם החליט הצבא שאין מנוס מלהשמיד תשתיות צבאיות שנמצאות מתחת לבית החולים, על ישראל להכריז כבר עכשיו על הפסקת אש הומניטרית ולפעול יחד עם הצלב והסהר האדום וארגוני סיוע בינלאומיים לפינוי החולים, הפצועים והצוותים הרפואיים למרפאות שדה בדרום הרצועה, או לבתי חולים בישראל ובגדה המערבית. הדבר עולה בקנה אחד עם התחייבות ישראל להגדיל את הסיוע ההומניטרי עם הרחבת התקיפות.
לישראל יש המשאבים להימנע מהרג אוכלוסיה חסרת מגן וצו המוסר מחייב אותה לפעול כך, ולא לצפות מחמאס לחמול על חיי הפלסטינים. ניסיון העבר מלמד שאין הוא עושה זאת
זה לא יהיה מבצע פשוט, אבל אסור להעלות על הדעת כל אופציה אחרת. אסור שהאכזריות הנוראה של חמאס נגד אזרחי ישראל ונגד עמו שלו תהיה גם מנת חלקנו. לישראל יש את המשאבים להימנע מהרג אוכלוסיה חסרת מגן וצו המוסר מחייב אותה לפעול כך, ולא לצפות מחמאס לחמול על חיי הפלסטינים. ניסיון העבר מלמד שאין הוא עושה זאת.
חשוב לזכור: ישראל קבעה שמטרות המלחמה הן "השמדת יכולותיו השלטוניות והצבאיות" של חמאס. תחת ההתקפות בעזה, המטרה הראשונה למעשה כבר במידה רבה הושגה. חמאס לא "שולט" כעת ברצועה, אלא פועל אך ורק כארגון צבאי המחשב את צעדיו על פי התועלת שלהם במערכה. במצב הקיים, האוכלוסיה נותרה לבדה להסתמך על ארגונים אזרחיים וסיוע בינלאומי. אם ישראל אכן מתייחסת ברצינות למטרותיה שלה, עליה להפסיק לצפות שחמאס יהיה זה שיושיע את הציבור הרצועה ושייתן לו דלק, מזון או מים.
רבים בישראל מתייחסים לשלטון חמאס משל היה תוצר של בחירה רעה של התושבים, ומשל ניתן להפוך בחירה זו על פניה על ידי התשה אזרחית. אבל זוהי ראייה פשטנית. הרעבת אוכלוסיית הרצועה לא פגעה בחמאס במשך 16 שנות הסגר, וכך גם כל המבצעים הצבאיים מאז 2007. קל וחומר שטקטיקה זו לא תעבוד כעת, כאשר חמאס נאבק על עצם הישרדותו.
אוכלוסיית הרצועה – כמו גם אחוז נכבד מהפלסטינים בגדה – אכן בחרה בחמאס ב-2006, ואולם מאז הוא שולט בעזה כממשל דיקטטורי אלים, ללא בחירות, חופש ביטוי או חירויות פרט. אוכלוסיית הרצועה לא בחרה בו שוב באופן רשמי מאז 2006, ובטח שלא ניתנה לה האפשרות להתנגד באופן אקטיבי לשלטונו. הגיל החציוני ברצועה הוא סביב 18 שנים, והמשמעות היא שחצי מהחיים היום היו לכל היותר בני שנתיים כשחמאס תפס את השלטון. אלה בוודאי לא בחרו בו מעולם ואינם למעשה מכירים שום מציאות אחרת.
בדעת הקהל הישראלית הדם כעת רותח וקשה עד בלתי אפשרי להפריד בין מחבלי חמאס שרצחו באכזריות 1,400 ישראלים לבין האוכלוסיה האזרחית ברצועה. ואכן, יש בלי ספק חפיפה בין שני אלה, כפי שהוכיחה הצטרפותם של מאות מתושבי עזה לזוועות 7 באוקטובר. ואולם, אסור שזו תהווה היתר מוחלט לפגיעה בלתי מבוקרת בכ-2.2 מיליון איש. לא כל שכן במקרים כל כך ברורים כמו זה של בית החולים שיפא.
ד"ר דותן הלוי הוא פוסט דוקטורנט באקדמית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, שמתמקד בחקר ההיסטוריה של עזה, וחבר פורום "היום שאחרי"
(המאמר התפרסם לראשונה ב-ynet)
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
