אני שומעת המון השבוע את המשפט ״אל תכניסו פוליטיקה לרפואה״. האמת? צודקים, הלוואי והיה אפשר. הלוואי וחיינו באידיליה שבה מערכת הבריאות פועלת על ענן ורוד, עם תקציב בלתי נגמר ויכולת לטפל בכולם באופן מושלם, עם חדי קרן שמגישים ארטיקים לכל המטופלים. אבל אנחנו לא.
אני שומעת פוליטיקאים, רופאים ועוד הרבה שאומרים לי שאני אמורה לטפל בכל מחיר, לא להפקיר את מטופליי, להקריב את בריאותי וחיי למען המקצוע, בשום פנים לא להביע את דעתי, לא לרקוע ברגליי, לא להפגין, לא לשבות (כלומר, אפשר לשבות ביום חופש או אחרי תורנות), אבל יצאתי לשביתה השבוע – במשך רבע שעה עמדתי בכניסה לבית החולים עם שלט שמתחנן לדמוקרטיה. רבע שעה!
לפני כמה חודשים, כמעט 15 שנים מאז השחרור שלי מצה׳׳ל, ובגיל 35, הצטרפתי לקורס קציני רפואה. למשך יותר מחודש עזבתי את המחלקה, את החברים, את הבית והחתולה, את בן הזוג וירדתי לעיר הבה״דים כדי שאוכל לשרת במילואים כרופאה. עיר הבה״דים בדצמבר חברים, במיטת קומותיים.
לא אוכל לשרת ממשלה שיוצאת בגלוי נגד כל מי שלא כמוה בדיוק - ערבים, נשים, להט׳׳בים וגם לא מילואימניקים, רופאים, הייטקיסטים, כלכלנים, משפטנים
לא היה לי פשוט לחזור לצה׳׳ל, זה כואב לי בצד שמאל והתלבטתי המון. אין לי גאוות יחידה או צוות לחזור אליו, אבל היה לי חשוב להשתמש ביכולות ובמקצועיות שלי כדי לקחת חלק. אני מאמינה בצבא מקצועי ושוויוני, בשירות צבאי או אזרחי, אבל אני לא אוכל לשרת ממשלה צרה וחסרת מעצורים, תרתי משמע. לא אוכל לשרת ממשלה שיוצאת בגלוי נגד כל מי שלא כמוה בדיוק – ערבים, נשים, להט׳׳בים וגם לא מילואימניקים, רופאים, הייטקיסטים, כלכלנים, משפטנים.
איך יכול להיות שמי שהיתה המפקדת שלי בסדיר קוראת לי סרבנית ופושעת היום? איתי בקורס היו עוד שתי נשים וכמה גברים להט׳׳בים – איך מצפים מאיתנו לבצע פקודות של ממשלה שחלק נרחב בה רואה בנו נחותים? מקומי במטבח או בחדר לידה הרי, ומקומם עמוק בארון – האומנם? חלק ממי שהיו איתי בקורס כבר שלחו מכתבים לקצין רפואה ראשי על כוונתם להפסיק התנדבות למילואים. לי הידיים רועדות מדי.
לא להכניס פוליטיקה לרפואה מבקשים ממני. כשאני מטפלת השבוע בתינוק רך שראה רק סבל בשלוש שנותיו, ויודעת שאחרי השחרור מאשפוז לא יזכה להמשך טיפול רק משום שנולד בצד הלא נכון של איזה קו ירוק – זו פוליטיקה.
כשכבר שנים אף מפלגה שלטונית לא טורחת לתקן את מערכת הבריאות הציבורית, מתעלמת ממחאת המתמחים, מאפשרת לנו לעבוד 90 שעות שבועיות ויותר, לא משפרת את התקינה שנים ולא מתכננת קדימה למשבר הרפואה הציבורית הקרוב – זו פוליטיקה
כשאני מסייעת לנשים בזנות שסבלו מסחר, עינויים, אלימות והתעלמות, ויודעת שלנשים חסרות מעמד שנחטפו ונמכרו לכאן כמו סחורה, יש לנו הרבה פחות להציע – זו פוליטיקה.
כשכבר שנים אף מפלגה שלטונית לא טורחת לתקן את מערכת הבריאות הציבורית, מתעלמת ממחאת המתמחים, מאפשרת לנו לעבוד 90 שעות שבועיות ויותר (ידעתם שזה אפשרי בכלל?), לא משפרת את התקינה שנים ולא מתכננת קדימה למשבר הרפואה הציבורית הקרוב – זו פוליטיקה.
כשמצופה ממני לתת אפידורל בחדר לידה במהלך השבת, שהיא להזכירכם, פעולה שאינה מצילה חיים אבל בהחלט מקלה על סבל, אבל אין לי אפשרות לקבל ארוחת ערב בשישי או לקנות ולו קפה ברחבי בית החולים (גם למאושפזים כמובן אין יכולת כזו, וגם למשפחה איך אין להגיע להביא להם אוכל כי אין אוטובוס) – זו פוליטיקה.
כשאשת שר בממשלה(!) אומרת שלא תלד ליד ערביה והאמירה הזו לא מקבלת גינוי מפה לפה, כולל מבעלה, או דרישה לפטר אותו – זו פוליטיקה
כשהחלטות שנועדו לשפר את בריאות הציבור כמו מס על שתייה מתוקה וטבק נופלות עקב לחץ של בעלי אינטרסים – זו, חברים, פוליטיקה.
כשלזוג סטרייטים מותר להביא פה ילד בפונדקאות אבל לזוג הומואים – לא, וכשאישה צריכה לראות ועדה שכוללת איש דת לפני החלטה רפואית על גופה – זו פוליטיקה.
כשאשת שר בממשלה(!) אומרת שלא תלד ליד ערביה והאמירה הזו לא מקבלת גינוי מפה לפה, כולל מבעלה, או דרישה לפטר אותו – זו פוליטיקה. כי אצלנו חברים רופאות ומיילדות מוסלמיות, יהודיות, נוצריות וחילוניות מקבלות לידה (או נותנות אפידורל או מרדימות לקיסרי) של כל אחת, בלי לבדוק איך קוראים לה ולמי היא מתפללת, אם בכלל.
כששוחקים את המקצועות הפארא-רפואיים בהחלטה פוליטית ולא מקצועית – זו פוליטיקה. כשהתקציבים מחולקים כך שחברי הכנסת חיים בראוותנות עם משכורות ענק שרק עולות, מגזרים שלמים מקבלים בונוסים ותוספות מבלי להשתתף בנטל ומערכת הבריאות הציבורית מתפוררת מחוסר תקציב – זו פוליטיקה.
אל תתפלאו כשאלפי רופאים בודקים אופציות לרילוקיישן. למרות שאני אוהבת את הבית שלי, אני לא בטוחה שזה יהיה הבית של הילדים שלי. עוד רגע יקראו לנו גם בוגדים, אוכלי חינם, מפקירים את מטופלינו
אז אתם אומרים לי לא להכניס פוליטיקה לרפואה? זה אירוני כמו חבורת משתמטים שקוראת לי סרבנית.
אל תתפלאו כשאלפי רופאים בודקים אופציות לרילוקיישן. כן, גם אני, למרות שאני אוהבת את הבית שלי, אני לא בטוחה שזה יהיה הבית של הילדים שלי. עוד רגע יקראו לנו גם בוגדים, אוכלי חינם, מפקירים את מטופלינו. אלה לא אנחנו שהפקרנו את מטופלינו, זו הממשלה שמפקירה את כולנו, ואם היא תמשיך בקו הזה כבר לא יהיה לנו כוח לשבות או להילחם או להפגין בשבתות שבהן אנחנו לא בתורנות. אם היא תמשיך ככה – פשוט לא יהיה לנו מקום כאן ולא תהיה לנו ברירה אלא לחפש מקום אחר.
ד״ר סרן שני גלוסקה, רופאה מתמחה בהרדמה וטיפול נמרץ, המרכז הרפואי איכילוב
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
