גם לאחר הפחתה בערך הכולסטרול בצפיפות נמוכה (LDL-C: low-density lipoprotein cholesterol), חולים עדיין עשויים לפתח אירועים קרדיווסקולריים חוזרים. ערך הכולסטרול השארי (RC: Remnant cholesterol), תכולת הכולסטרול של ליפופרוטאינים עשירים בטריגליצרידים, עשוי לתרום לסיכון שיורי (residual risk) זה.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Journal of Clinical Lipidology', מטרת החוקרים הייתה לבחון את הקשר בין RC לבין הסיכון לאוטם שריר הלב (MI) בחולים עם מחלת עורקים כליליים. כמו כן, החוקרים בדקו האם ערך הניבוי של ה-RC נשמר גם ללא קשר לכולסטרול שאינו HDLי(non-HDL-C).
החוקרים אספו את נתוניהם של 9,451 חולים שעברו רה-וסקולריזציה כלילית במרכז יחיד. ה-RC חושב כערך הכולסטרול הכולל פחות כולסטרול HDL ופחות ה-LDL-C (הערכה לפי ה-Martin–Hopkins equation). החוקרים השתמשו במודלים של רגרסיית קוקס לצורך הערכת הקשר בין ה-RC לסיכון ל-MI. כמו כן, החוקרים ערכו Discordance analyses על מנת לבחון את המתאם בין RC ל-non-HDL-C (או LDL-C) ביחס לסיכון ל-MI.
גילם הממוצע של החולים עמד על 65±11 שנים; 67% מתוכם התייצגו עם תסמונת כלילית חריפה. במהלך תקופת מעקב חציונית של 9.6 שנים, 1,690 חולים פיתחו MI. לאחר תיקנון מרובה משתנים, כולל טיפולים להורדת השומנים בדם ו-non-HDL-C, נמצא כי ערך ה-RC נקשר עם סיכון גבוה יותר ל-MI: יחס הסיכונים (רווח בר-סמך של 95%): 1.36 (1.20-1.56) ו-1.58 (1.35-1.85) בחולים עם רמות RC באחוזון ≥ 75 (32.6 מיליגרם/דציליטר) ו- ≥ 90 (41.8 מיליגרם/דציליטר), בהשוואה ל-RC מתחת לאחוזון 50 (25.5 מיליגרם/דציליטר). בנוסף, נמצא כי כאשר לא הייתה התאמה בין רמות ה-RC וה-non-HDL-C (או LDL-C), רמת ה-RC שיקפה טוב יותר את הסיכון ל-MI.
לסיכום, RC מוגבר מהווה גורם סיכון ל-MI, ללא תלות בטיפולים להורדת ערכי השומנים בדם וללא קשר ל-non-HDL-C. ממצאי החוקרים מספקים תמיכה נוספת לכך שמדד ה-RC עשוי לשמש כסמן לסיכון קרדיווסקולרי, וכיעד טיפולי פוטנציאלי בחולים עם מחלת עורקים כליליים.
מקור: