מחלת הסוכרת (DM) נקשרת עם סיבוכים קרדיווסקולריים שונים, כולל מוות לבבי פתאומי (SCA: sudden cardiac arrest). זאת ועוד, חומרת ה-DM, המוערכת על ידי ערכי הסוכר בצום (FBG: fasting blood glucose), נקשרת עם הסיכון ל-SCA. עם זאת, עדיין קיים צורך לקבוע האם משך הזמן בו ערכי ה- FBG לא היו תקינים משפיע על הסיכון ל- SCA.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Cardiovascular Diabetology', החוקרים העריכו את הקשר בין שינויים ארוכי טווח ב-FBG, אשר עשוי להיות surrogate marker לשליטה על רמות הסוכר בסרום, לבין הסיכון ל-SCA.
לצורך כך, החוקרים השתמשו בנתוני אוכלוסין רציפים ממערכת ביטוח הבריאות הלאומית של קוריאה מהשנים 2009 ו-2011. ה-FBG נמדד בכל בדיקת סקר רפואית, וה-ΔFBG חושב כ-FBG משנת 2011 – FBG משנת 2009.
אנליזת הנתונים כללה 2,801,153 אנשים בסך הכל, ומשך המעקב הממוצע עמד על 6.33 שנים. בהשוואה לקבוצה האאו-גליקמית (− 20 ≤ ΔFBG < 20), קבוצות ה-20 ≤ ΔFBG < 40, 40 ≤ ΔFBG < 100 ו-ΔFBG ≥ 100 הראו סיכון גבוה יותר ל-SCA ב-25% (יחס סיכונים מתוקנן 1.25; רווח בר-סמך של 95% 1.16-1.35; p < 0.001), 66% (יחס סיכונים מתוקנן = 1.66, רווח בר-סמך של 95% 1.49-1.86; p < 0.001) ופי 2.9 (יחס סיכונים מתוקנן = 2.85; רווח בר-סמך של 95% 2.37-3.44; p < 0.001), בהתאמה.
הקשר בין ΔFBG ל-SCA נשמר בחולי DM, אך לא במטופלים ללא DM. מין, גיל, לחץ הדם ונוכחות של אי ספיקת לב לא השפיעו על הקשר בין ΔFBG ובין SCA. עוד נמצא כי ירידה ב-ΔFBG לאורך זמן לא נקשרה עם סיכון נמוך יותר ל-SCA: יחס הסיכונים המתוקנן היה 1.11 (רווח בר-סמך של 95% 0.98-1.27 p =0.113;) בקבוצת ה-ΔFBG < –40 ו-1.12 (רווח בר-סמך של 95% 1.03-1.22; p = 0.009) בקבוצת ה- − 40 ≤ ∆FBG < − 20.
לסיכום, עלייה ארוכת טווח ב-ΔFBG נקשרה עם סיכון מוגבר ל-SCA בקרב חולי DM. עם זאת, ירידה ארוכת טווח ב-ΔFBG לא נקשרה עם סיכון מופחת ל-SCA. החוקרים מציינים כי נקיטת פעולות לצורך מניעת העלייה ב-FBG עשויה להשפיע על בריאות הציבור במונחים של מניעת SCA.
מקור: