מטרת המחקר הייתה לבחון את התועלת של טיפול אנדווסקולרי עבור שבץ מוחי חריף עם אוטם נרחב, באוכלוסיות שונות.
עוד בעניין דומה
במחקר פרוספקטיבי אקראי זה שבוצע עם תווית פתוחה במספר רב של מרכזים רפואיים ברחבי סין נכללו מטופלים עם חסימה חדה בכלי דם גדול באזור הקדמי של מערכת ההובלה של המוח שהתייצגו עם ציון של 3-5 (טווח של 0-10, כאשר תוצאות נמוכות מורות על אוטם נרחב יותר) במדד Alberta Stroke Program Early Computed Tomography Score או נפח ליבת האוטם של 70-100 מ"ל. המטופלים הוקצו אקראית ביחס של 1:1 לקבלת טיפול אנדווסקולרי יחד עם טיפול רפואי שגרתי או טיפול רפואי שגרתי בלבד, בתוך 24 שעות מאז הפעם האחרונה שנודע כי היו בריאים. התוצא העיקרי שנבדק היה ציון של מדד Rankin מתוקנן כעבור 90 ימים (ציון של 0-6, כאשר ציונים גבוהים יותר מורים על פגיעה תפקודית נרחבת יותר), המטרה העיקרית של המחקר הייתה לקבוע האם חל שינוי בפיזור הציונים על פי מדד Rankin מתוקנן כעבור 90 ימים, בהשוואה בין שתי קבוצות המחקר. תוצאים שניוניים כללו ציונים של 0-2 ושל 0-3 במדד Rankin מתוקנן. תוצא הבטיחות הראשוני כלל אירוע של דימום תוך-מוחי תסמיני תוך 48 שעות מההקצאה האקראית.
למחקר גויסו 456 נבדקים; 231 הוקצו לקבוצת הטיפול האנדווסקולרי ו-225 לקבוצת הטיפול הרפואי בלבד. תוצאות המחקר הדגימו כי כ-28% מהמטופלים בשתי הקבוצות קיבלו טיפול תרומבוליטי. המחקר הופסק מוקדם בשל הוכחה ליעילות הגבוהה של הטיפול האנדווסקולרי בשני ניתוחי הביניים. כעבור 90 ימים נצפה שינוי בפיזור תוצאות של מדד Rankin מתוקנן לטובת הטיפול האנדווסקולרי בהשוואה לטיפול תרופתי בלבד (יחס סיכויים כללי של 1.37, רווח בר-סמך של 95%, 1.11-1.69; p=0.004). דימום תוך-מוחי תסמיני אירע עבור 14 מתוך 230 הנבדקים (6.1%) בקבוצת הטיפול האנדווסקולרי לעומת 6 מתוך 225 הנבדקים (2.7%) בקבוצת הטיפול התרופתי בלבד. דימום תוך מוחי כלשהו אירע ב-113 (49.1%) ו-39 (17.3%) מקרים בהתאמה. התוצאות עבור התוצאים השניוניים תמכו לרוב בתוצאות הניתוח הראשוני.
מסקנת החוקרים הייתה כי במחקר שהתבצע בסין נמצא כי מטופלים שסבלו מאוטם מוחי נרחב אשר קיבלו טיפול אנדווסקולרי תוך 24 שעות הדגימו תוצאים טובים יותר בהשוואה לטיפול רפואי בלבד, אבל בקבוצה זו אירעו יותר דימומים תוך-מוחיים.
מקור: