"בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, הייתי סטודנט לרפואה בבוקרשט, רומניה. אני זוכר שאיש הביטחון של השגרירות בא ותדרך אותנו, את הסטודנטים הישראלים, ויעץ לנו ללכת לאוניברסיטה חמושים במברג, להגנה עצמית. הנחיה הכי חשובה היתה ללכת בזוגות, לא לבד, וכך עשינו.
"במשך שנה הסתובבנו עם מברג בכיס ובדירה תלינו פטיש, על כל צרה שלא תבוא. לא היה חשש מהרומנים אלא מהסטודנטים הערבים שלמדו איתנו. אבל גם הם פחדו מהסקוריטטה ולא עשו דבר. בקבוצה שלי, לדוגמה, היו שני סטודנטים מלבנון. אחד סלאח, סטודנט מבריק, נוצרי, שהיה חבר והשני, מוחמד, מוסלמי ששנא אותי בשקט".
הדובר הוא ד"ר אלכסנדר (אלכס) יושר, והפתיח ה"קרבי" הזה הוא רמז אפי לבאות: צה"ל ומלחמת לבנון ילוו אותו במהלך 20 השנים הבאות, בקריירה מגוונת ומאתגרת כרופא צבאי, שנשא בשלל תפקידים משמעותיים במערך הרפואי של צה"ל.
ד"ר יושר, יליד מולדובה, הוא רופא משפחה קלאסי. אם היה חי לפני 150 שנה, היה מן הסתם סובב בין מטופליו בכרכרה, נושא איתו תיק שחור וכבד, מלא במרקחות, מביא להם מזור ומוסיף מילה טובה. היום, הוא מגדיר את עצמו כך: "אני חמור עבודה, רופא משפחה בקופת חולים מאוחדת, במרפאה ברחוב פנקס בתל אביב, מטפל באלפי חולים ועושה את עבודתי נאמנה", והוא מוסיף, כדי שלא נטעה: "אני מלא סיפוק מהעבודה שלי".
ל"מאוחדת" הגיע לפני 21 שנה. "כמובן, מדובר בעבודה סיזיפית קשה. זה לא רק גנים ושושנים, אבל אני שמח שאני יכול לעזור למטופלים שלי", הוא מספר.
ד"ר אלכסנדר יושר. צילום: פרטי
גם הוא לא נמלט מגילויי האלימות של פציינטים: "לפני כשנתיים היה לי במרפאה בחור שהתפרע, הוריד תמונה מהקיר ורצה לחבוט בי. הרגעתי אותו בזה שאמרתי לו: 'אם אתה תרביץ לי, אני ארביץ לך בחזרה'". מאחר שד"ר יושר ניחן במימדים נדיבים – הבחור באמת נרגע. "אמא שלו פציינטית שלי גם היום", הוא אומר בחיוך.
העולה החדש מרוסיה לא התקבל ללימודי רפואה בישראל
ד"ר יושר החל את לימודי הרפואה שלו בקישינב והשלים שם ארבע שנים. הוא עלה ארצה בסוף שנות ה-70 וניסה להתקבל לרפואה כאן, בישראל, כדי להשלים את חוק לימודיו, אולם נדחה.
"נדחיתי מסיבות פוליטיות", הוא אומר. "השנה היתה 1979, ולארץ הגיעו הפליטים שברחו מאיראן לאחר מהפכת חומייני. אני יכול לומר בגילוי לב, שהם היו יותר טובים מאיתנו. הם למדו ב'פילדלפיה סקול אוף מדיסין' בטהראן, שזה בוודאי בית ספר לרפואה טוב יותר מזה שבקישינב". לעומת זאת, כשהם נתבקשו לשרת שנתיים בצה"ל בתום הלימודים ולחתום עוד שנתיים בקבע – רובם ככולם עזבו לארה"ב. "היום הם גניקולוגים ופסיכיאטרים בלוס אנג'לס והם אנשים עשירים מאוד, אבל אני לא מקנא בהם. אני שמח וגאה במה שעשיתי כאן, ותודה לאל, לא מת מרעב".
משלא קיבלו אותו ללימודי רפואה בישראל, אלכס יושר הלך להתלונן אצל יו"ר הסוכנות, אז אריה דולצ'ין.
"היינו 19 איש שלא התקבלנו, ובאנו לסוכנות, בתקווה שיעזרו לנו. ודולצ'ין הסתכל עלינו ואמר: 'לא נורא אם לא תהיו רופאים. העיקר שאתם בישראל'. אחרי כעשר שנים רצה הגורל והוא שכב בפנימית א' באסף הרופא, שם עשיתי את ההתמחות שלי. הוא היה כבר בסוף ימיו ורצה שרק אני אטפל בו. 'אף אחד לא נוגע בי חוץ מהרופא הרוסי השמנמן', אמר. לא התביישתי ואמרתי לו, 'בן אדם, לפני עשר שנים אמרת שלא נורא אם לא אהיה רופא ועכשיו אתה רוצה שרק אני אטפל בך. בסופו של דבר אני גם הייתי זה שחתם על תעודת הפטירה שלו".
בלית ברירה, ב-1980 יצא יושר לבוקרשט, להמשיך את לימודיו שם. "השארתי מאחוריי בחורה מקסימה, את אשתי האהובה, ולא יכולתי להשלים את הלימודים אלמלא תמכה בי. היא נשארה כאן כדי לעבוד ולממן את הלימודים שלי, יחד עם אמי".
ד"ר יושר מספר כי כשהיה מגיע לחופשות בארץ, הוא היה עושה משמרות ככוח עזר (דרוג אחיד) בבית החולים קפלן, אך עובד למעשה כאח. "חופשת הקיץ היתה בת חודשיים, אך אני נשארתי חודש נוסף כדי לעבוד ולסייע למימון התואר. עשיתי 120 משמרות ב'קפלן' ב-90 יום האלה. אחר כך השלמתי את החומר שהחסרתי. למרות זאת סיימתי את התואר בציון ממוצע 10".
בסוף השנה השישית ללימודים נולד לד"ר יושר בן, ושנה אחר כך, בספטמבר 1983, סיים את הלימודים בבוקרשט ושב ארצה. הוא היה אז כבן 26, והחל סטאז' ב"אסף הרופא". "שבועיים לפני תום הסטאז' כבר עשו לי יום גיוס בבקו"ם והתגייסתי לצבא. היה צורך דחוף ברופא בבית ספר לשריון שירד באותה תקופה לסיירים ועשיתי שם תפקיד של רופא גדודי במשך כשנה וחצי".
בקיץ 1986 עבר קורס קצינים, קר"פ משותף, ובסיומו כבר נכנס לקבע. הוא קיבל פיקוד על מרפאה גדולה, יחש"מ 650. "זה היה תפקיד מאתגר – גם מקצועית וגם פיקודית, עם אוכלוסיות לא קלות, שהיה צריך להוציא מהן את המקסימום. היו לי עוזרים טובים, שסייעו לי להצליח", הוא מפרגן. בתום הקדנציה עבר ל"אסף הרופא", להתמחות במחלקה פנימית א', אצל פרופ' דוד מודעי (אחיו של יצחק מודעי). "היו לי מורים מצוינים, והעולם קטן: היום כל משפחתו של פרופ' מודעי מטופלים אצלי".
מתקפת זבובים בכלא קציעות
בספטמבר 1991 קיבל ד"ר יושר את התפקיד המאתגר ביותר בקריירה שלו כרופא צבאי: הוא מונה לרופא הראשי של כלא קציעות. "קבלת הפנים לה זכיתי היתה כזאת: ביום שלאחר בואי לקציעות התמלא הכלא בזבובים. לאחר חקירה קצרה התברר שהמחבלים רצחו אחד מחבריהם, שחשדו בו בשיתוף פעולה עם ישראל, ותלו את גופתו בתוך שק שינה מעל פח הזבל. הם רק לא הביאו בחשבון שהמעשה המזוויע שלהם יגרום למתקפת זבובים שכזו, שינחתו גם על המזון שהם עצמם אוכלים. זה היה מחזה מעורר זוועה".
בהמשך היה לו עימות עם ה"שאווישים", מנהיגי קבוצות האסירים, שרצו לצבור כוח ולכן דרשו שחלוקת התרופות תעבור אליהם: הם יקבלו את התרופות עבור כל האסירים ויחלקו אותן. "סירבתי בתוקף, אמרתי שתרופות יחולקו רק על ידי חובשים, שיש להם השכלה רפואית. זה לא התקבל טוב אצל השאווישים, בלשון המעטה". מצד שני, זכה לתעודת הוקרה מטעם הצלב האדום, שאנשיו ערכו סיור בכלא. את התעודה לא שמר כי לא ייחס לה חשיבות.
מהומות בכלא על רקע ועידת מדריד
ב-30 באוקטובר 1991 נפתחה ועידת מדריד. זה היה ניסיון בינלאומי להביא לשלום בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב. היא כונסה במשותף על ידי נשיאי ארה"ב וברית המועצות והוזמנו אליה נציגי ישראל, ירדן, סוריה לבנון ומצרים. בראש המשלחת הישראלית עמד, בחוסר רצון ניכר, ראש הממשלה, יצחק שמיר.
"קשה לומר שרעיון הוועידה קסם לאסירי קציעות", הוא מספר. החלו מהומות שכללו השלכת חפצים על הסוהרים, הצתת מזרנים ודרגשים ועוד. נאלצנו להשתלט על המהומה בכוח, ואני חייב לציין את אל"מ שאלתיאל, מפקד הכלא שפעל בשכל רב, לא יותר מדי כוח, לא מעט מדי".
בדיקות רפואיות ל-415 פעילי חמאס שגורשו ללבנון
תפקידו של ד"ר יושר בכלא כלל כתיבת חוות דעת לרמטכ"ל, האם לשחרר אסיר מסוים או לא. "הייתי צריך לקבוע האם מבחינה רפואית הוא כשר לשחרור. לא מבחינה פוליטית ולא בטחונית - רק רפואית. שיא הפעילות הזו הגיע כשראש הממשלה יצחק רבין החליט לגרש 415 פעילי חמאס ללבנון".
החלטתו של רבין באה בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול, נסים טולדנו, בידי פעילי חמאס. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, וגם שר המשפטים, דוד ליבאי, תמכו ברעיון, ורבין החליט להוציאו לפועל חרף התנגדתן העזה של דורית בייניש, אז פרקליטת המדינה, ונילי ארד, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות.
מחבלי החמאס והג'יהאד האסלאמי הועברו בינואר 1993 למארג' א-זוהור, מצפון לרצועת הביטחון, אך ממשלת לבנון מנעה את כניסתם לשטחה. המגורשים שהו המאהל מאולתר במשך כשנה וחצי, ורובם חזרו לשטחי יהודה ושומרון ועזה. בין המגורשים היו רבים ממנהיגי החמאס בהווה, כמו מחמוד א-זהאר, עבדל עזיז רנטיסי, איסמעיל האניה ועוד.
"בסוד המבצע היינו אולי 200 איש בכל הצבא", נזכר ד"ר יושר. "אני זוכר את מפקד הכלא קורא לי ואומר: 'אלכס, עכשיו אתה מדליק את האורות הגבוהים של האוטו ונוסע לקריה בתל אביב. מותר לך לנסוע במהירות של 120 קמ"ש ואף אחד לא יעצור אותך; יש למשטרה הצבאית את מספר הרכב". סיבת הנסיעה היתה מבדק בטחוני בשב"כ, שיאפשר להפוך אותו לשותף סוד. התפקיד שלו באירוע: לבדוק אישית כל אחד מהמיועדים לגירוש ולאשר את כשירותו הרפואית.
"עברנו על התיקים הרפואיים של כולם. לכ-100 מהם היו מחלות רקע ובדקנו אותם פיזית. זה לקח לנו כשבוע וחצי. לקראת מועד הגירוש הכנו להם מנות של תרופות שיספיקו לשבוע, שייקחו אותן איתם ללבנון. זה היה אירוע מאתגר מאוד, מלווה באדרנלין גבוה".
גם ביום יום החיכוך עם אסירים בטחוניים לא היה פשוט. "היו כאלה מביננו ששנאו אותם שנאת מוות והיה קשה להם לעבוד מולם. במקרים כאלה דאגתי לשבץ רופאים מתונים יותר במקומם. אי אפשר להכחיש שגם אני הייתי חצוי: מצד אחד אתה יודע שהוא רצח אנשים, מצד שני אתה מבין שהוא גם בן אדם, שזקוק לטיפול".
צרור יריות על האמבולנס הלא ממוגן בעזה
לאחר שסיים את התפקיד בקציעות קיבל ד"ר יושר מינוי משני כמ"פ של פלוגת רפואה כירורגית, פלכ"ר 5480, והוא פיקד עליה מ-1993 עד שנת 2000. בספטמבר 2000 ביצע את התרגיל האחרון עם הפלוגה בעזה, מול חאן יונס.
בתוך התקופה הזו הספיק ד"ר יושר להיות מפקד אגף הרפואה בחר"פ באר שבע, בין השנים 1995-1997. "תפקיד קשה, עם הרבה אחריות. היינו גם תגבור לכוחותינו הרפואיים בעזה".
ב-15 במאי 1998, בעת תעסוקה מבצעית בעזה, נורה צרור על האמבולנס הלא-ממוגן שבו נסע. "בדיוק הורדתי את הקסדה והרגשתי משהו חם חורך לי את השיער. אבל אלוהים שמר עלי. צריך גם קצת מזל בצבא".
התפקיד האחרון שמילא במסגרת הצבא – אחראי על רפואת הטירון בצה"ל, רמ"ד ב"חים בט"רים בזרוע היבשה, בין השנים 1999-2001.
"נכנסתי לצבא כילד בן 26 ויצאתי ממנו כגבר בן 44, אבא לשני ילדים גדולים. אני מסתכל על התקופה קצת בנוסטלגיה וגם קצת כבזבוז זמן. ואסביר: אני שמח במה שעשיתי והשגתי, אבל בני גילי, שלא עשו מסלול צבאי כמוני, קיבלו מחלקות בבתי חולים, התקדמו לפרופסורה ואני לא. אבל עכשיו, כשאני משחזר את כל התפקידים שמילאתי", מסכם ד"ר יושר, "אני מבין שלא סתם הצבא משלם לי פנסיה. אני לא מתבייש בשום גרוש שהם משלמים לי".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
