המאבק על הדמוקרטיה ועל הגנת בג"ץ לא משאיר את הרופאים בחוץ. עם זאת, יש לזכור שהם לא קבוצה הומוגנית מבחינה אידאולוגית, דתית וכדומה. בהר"י ובמוסדותיה מאוחדים עמיתים מכל מוצא או לאום, מכל שכבות סוציואקונומיות הקיימות, הרופאים בהר"י בעלי דעות שונות תרבותיות ודתיות. לכן, הסתדרות הרופאים היא לא מפלגה והיא צריכה להמשיך את דרכה מחוץ לעולם הפוליטי.
מה שמאחד אותנו, הרופאים, הם עניינים מקצועיים, תנאי עבודה ושכר, פיתוח וקידום הרפואה בארץ. כאיש פרטי אני חופשי להתנהג לפי דעותיי האידאולוגיות אבל כאשר אני בא מתוך הארגון או האיגוד, עלי לזכור שאחרי גבי נמצאים עמיתים שדווקא חולקים על דעתי ואני עלול לפגוע ולסדוק את הארגון שלי בפעולה שלא מתואמת עימם.
המצב אחר במקרה שאני מבטא דעה מקצועית בתחום המומחיות שלי. כאן אני רשאי למחות, להפגין או ליזום עיצומים, על כך אני נבחר על ידי עמיתיי כדי להגן עליהם.
לי אישית אין מספיק ידע כדי לצלול בבטחה בים הסוער של הפוליטיקה הישראלית. בכל זאת, אני פסיכיאטר משפטי (מנהל מחלקה משפטי עד לפני כשנה) ומטבע הדברים הכי קרוב מרופאים אחרים למערכת המשפטית, לבתי משפט ועורכי דין. יש לי ניסיון (מר ברובו) של עבודה משותפת עימם. מעמדה זו של המקצוע אני יכול להביע את דעתי ולהגיד חד משמעית - הפסיכיאטריה נפגעה ממשפטיזציה".
ב-2006 נפתחה דלת הכניסה לפסיכיאטריה למאות עורכי דין מחפשי תעסוקה. בד בבד, הרופאים מצאו את עצמם בצד השני של המתרס המשפטי ובסטטוס האויב בבית משפט וכנגד מטופליהם. מעבר לכך, האשפוז והטיפול הושוו עם ענישה, עם מעצר או מאסר
בשנת 2006, בלחץ וכהמשך לתהליך האקטיביזם המשפטי, פורסמו "תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)". לכאורה, המטרה היתה טובה - לקדם את מעמד חולי הנפש. ב-2006 נפתחה דלת כניסה לפסיכיאטריה למאות עורכי דין מחפשי תעסוקה. בד בבד, הרופאים מצאו את עצמם בצד השני של המתרס המשפטי ובסטטוס האויב בבית משפט וכנגד מטופליהם. מעבר לכך, האשפוז והטיפול הושוו עם ענישה, עם מעצר או מאסר.
התנהלות עורכי הדין והתנהגותם נעשו דומות לפעילותם בדיון פלילי. גם השופטים החלו להרגיש את עצמם בזירה הפסיכיאטרית כמו במישור הפלילי ולחוש חופשי בהתערבותם בנושאים הטיפוליים. מאידך, מנהל המחלקה הושווה למנהל בית מעצר, שהיה ניתן לצוות עליו בפקודה להפסיק או להמשיך אשפוז וטיפול, וזאת בניגוד לדעתו המקצועית, סוג עבודה ב"כפייה משפטית".
מעניין, שלפני יציאתן לאור של התקנות, לא התנהל דיון מעמיק באיגוד הפסיכיאטריה. פשוט, ביום בהיר אחד הנחיתו עלינו הנחיות חובה חדשות לביצוע מיידי ובלי עררים. לכן, תמוה בעיני שאף פסיכיאטר מצמרת האיגוד הפסיכיאטרי, המפגין היום עם שלט "בריאות הנפש" על עצמאות בתי משפט ונגד החלשתם, לא קם למחות או להפגין נגד האבסורד של שנת 2006.
איפה הייתם, המפגינים, כאשר הפסיכיאטריה נכנעה למשפטנים ב-2006 וגם ב-2019 כאשר על הרופאים הפילו הנחיות ביורוקרטיות לגבי שימוש באמצעי הגבלת מטופלים אלימים ובכך שמו אותם במצב קפקאי?
התקנות היו צריכות לשפר את תוצאות הטיפול, אבל יצא הפוך. במאמר (2008) של באור ופוניזובסקי שחקרו את הנושא הם הגיעו למסקנה שמעורבות עו"ד בהליך שחרור חולי נפש הביאה ליותר אשפוזים חוזרים ובעצם ליותר ימי אשפוז בסך הכל.
בנקודה זו אני חוזר לקולגות שלי, המפגינים, ושואל איפה הייתם כאשר הפסיכיאטריה נכנעה למשפטנים ב-2006 וגם ב-2019 כאשר על הרופאים הפילו הנחיות ביורוקרטיות לגבי שימוש באמצעי הגבלת מטופלים אלימים, הגורמים לעומס יתר בעבודתם של הרופאים ובכך שמים אותם במצב קפקאי שבו הם לא מסוגלים לעזור ובעת ובעונה אחת להמשיך להיות אחראים על מטופלים מסוכנים. הרופאים סובלים מאוד ונוטשים את בתי החולים הפסיכיאטריים בהמונים. קריסת בתי החולים הפסיכיאטריים היא תוצאה של המשך התערבותה של המערכת המשפטית בפסיכיאטריה.
לכן, לפחות מנקודת מבט זו, נדרש שינוי לאיזון היחס בין מערכת משפטית ובריאותית. על עובדי בריאות הנפש המפגינים היום להזדהות עם עמדת חבריהם, להוריד חלוק ולא להיראות בצילומי העיתונות כנציגי בריאות הנפש.
הכתוב הוא גימלאי, מומחה בפסיכיאטריה, "מכבי" ובית החולים האנגלי בנצרת; לשעבר מנהל מחלקה משפטית במרכז לבריאות הנפש שערי מנשה