אחרי כשני עשורים בהם עבד כרופא נוירוכירורג, חצה ד"ר אבי רובינשטיין את הקווים, למד משפטים והחל לייצג נפגעי רשלנות רפואית. הוא נתקל בחומה בצורה ואטומה של מה שמכונה "שתיקת הרופאים" ונהפך באחת מקולגה לאויב בעיני חלקם.
כריכת הספר בהוצאת מטר. "כיצד קורה שאנשים בישראל נכנסים להליך רפואי פשוט ויוצאים ממנו נידונים לנכות קשה או אפילו היישר לחדר המתים?"
בספרו החדש "הניתוח הצליח, החולה מת - רשלנות רפואית ותוצאותיה" (הוצאת מטר), הוא מתייג ומנתח, משפטית ורפואית, כמה מאירועי הרשלנות הרפואית החמורים שנדונים בבית המשפט.
רובינשטיין מדגיש כי אין במלחמתו כעורך דין העוסק ברשלנות רפואית כדי לפגוע ברופאים וברופאות המשקיעים את נשמתם בעבודתם ועושים מלאכת קודש, אלא רצון לגרום למערכת הרפואית להפיק את הלקחים, ללמוד ולהשתפר. במאבקו הוא מבקש למנוע את אירועי הרשלנות הרפואית ככל שניתן.
"דוקטורס אונלי" בחר לפרסם גירסה מקוצרת של הפרק האחרון בספר – "רופא לרופא זאב?":
היה זה אחר צהריים חורפי של יום שישי. החמה ירדה אל בין האילנות. הנרות דלקו ומפה צחורה כיסתה את השולחן. היין לקידוש כבר היה מוכן, ולצידו גביע כסף ושתי חלות מכוסות במפה לבנה שרקומות בה בצבע זהוב המילים "לכבוד שבת קודש". ד"ר אנדרי רזניק בן ה-78 סירק את שערו הלבן כשהוא לבוש בחליפה כחולה, חולצה לבנה בוהקת ועניבה אדומה. הוא נשק לרעייתו דינה ויצא מביתו בדרכו לבית הכנסת. על מפתן הבית חש בכאב לוחץ בקדמת חזהו. הוא נשען על המעקה, מישש אחר הדופק והרגיש כיצד מתכסה גופו זיעה קרה. האינסטינקט שלו כבר אבחן שעליו להגיע לבית חולים במהירות האפשרית.
בשעה 16:47 עצר האמבולנס בפתח חדר המיון של בית החולים המרכזי בצפון, ואנדרי הוצא ממנו על גבי אלונקה. הפרמדיק האחראי כבר עדכן דקות קודם לכן שיביא גבר שלקה בהתקף לב. בבדיקה בקבלתו למיון היה הדופק מהיר וחום גופו 36.1 מעלות. הקרדיולוג התורן במרכז הרפואי כבר המתין לחולה, ובתוך כחצי שעה הוא הובהל לחדר הצנתורים.
בנו הבכור יואב, כירורג במקצועו, מיהר להגיע לבית החולים וישב בחברת אמו בחדר ההמתנה. כעבור שעה קלה יצא אליהם ד"ר חרמש, מנהל יחידת הצנתורים. הוא בישר להם שיקירם הגיע בזמן. "הכאב בחזה חלף", הרגיע אותם. "השארתי את השרוולית, דרכה הועבר הצנתר לעורקי הלב, בעורק המפשעה. כעת נפסיק את פעילות התרופה נוגדת הקרישה, ובעוד כארבע או חמש שעות, לפני חצות, נשלוף את השרוולית מהמפשעה".
אנדרי הוצא מחדר הצנתורים והועבר ליחידה לטיפול נמרץ לב. הרופא החולה לא הסתיר את גאוותו על האבחנה העצמית המהירה, מבלי שבזבז זמן יקר ובלא שנתן ללב שלו "לעבוד עליו" כהגדרתו. זאת בניגוד להרגל השכיח של רופאים להתכחש לסימפטומים בגופם הם. "מחלות קורות הרי רק לחולים", הם משכנעים את עצמם.
ד"ר אנדרי רזניק עלה לארץ בשנת 1970 מהעיר מינסק, בירת בלארוס, עם אשתו דינה ועם שני ילדיהם. הוא היה אז בן 46. לאחר שישה חודשי לימוד עברית באולפן, סייעה הסוכנות היהודית ומצאה לבני הזוג דירה קטנה בקריה חסידית בצפון הארץ, וגם מימנה את השנה הראשונה שבה עבדו בבית החולים במקצועם — אנדרי כמומחה בהרדמה ודינה, לאחר שעברה הסבה מקצועית, כטכנאית המבצעת בדיקות אקו לב. כך חיו בישראל משך עשורים, הילדים בגרו והיו לצברים של ממש, ד"ר רזניק זכה להערכה בעבודתו, ובתפקידו האחרון שימש בתפקיד סגן מנהל מחלקת הרדמה. משפרש לגמלאות, המשיך להרדים במרכז רפואי פרטי, שם ניתחו גינקולוגים ורופאי עיניים. את עבודתו במקום זה הפסיק זמן קצר לפני אותו יום שישי.
כבר אחרי חצות, ואף רופא או אחות לא באו לאבא להוציא את השרוולית מהמפשעה, טרדה המחשבה את מנוחתו של יואב. כשנכנסה האחות לחדר, שאל יואב בעדינות מדוע לא הוצאה השרוולית. "אתה תהיה הבן של אבא שלך, אדוני, ותשאיר לנו לטפל בו", ענתה לו. ייתכן שדווקא בשל עובדת היותו רופא, לא הזכיר שהמצנתר הורה על הוצאת השרוולית. הוא ספג בשקט את ההערה הפוגענית מצד האחות. יואב עוד יצטער על כך שלא התעקש בעניין.
למחרת בצהרי היום הגיע הרופא הבכיר לביקור במחלקה. הוא שלף את השרוולית מהמפשעה. בצאת השבת החל לפתע מצבו של אנדרי להשתנות לרעה. הוא אמר שאינו מרגיש טוב. חום גופו עלה ל־ 37.7 מעלות ומאוחר יותר טיפס ל־ 38.3 מעלות. האחות הגישה לו כדור אקמול להורדת החום. במהלך הערב והלילה הוא לא נבדק בידי רופא. למחרת סירב אנדרי לטעום ממגש האוכל שהונח לפניו. בביקור הרופאים שאל אותו ד"ר חרמש, הקרדיולוג שצנתר, "מה שלומך, דוקטור?" והושיט את ידו לרופא החולה. אך היד המושטת נותרה באוויר. החולה נראה אדיש לסובבים אותו. אחד הרופאים הבכירים, לאחר שהאזין בעזרת סטטוסקופ לקולות הנשימה, העיר שהישנוניות, החום וההרגשה הכללית הרעה, הם ככל הנראה תוצאה של האירוע הלבבי.
הרופא כתב: "מאז הצנתור א־סימפטומטי לחלוטין. חום. MI ? ובתרגום משפת הרופאים: האם החום מקורו בהתקף לב? האחות ציינה בדו"ח הסיעודי: "החולה סובל מחולשה, אוכל מעט, נוטה לנמנם ולא יורד מהמיטה. טופל באופטלגין". בצהריים סבל אנדרי מחולשה והתלונן על בחילה. חומו עמד על 38 מעלות, והוא טופל באופטלגין. בבדיקות המעבדה ניכרה עלייה מתונה בכדוריות הדם הלבנות וירידה במספר הטסיות (טרומבוציטים(. בבוקר סירב אנדרי לרדת מהמיטה לכורסה, ובמשך כל היום לא טעם מאומה מהמזון שהוגש לו. משכך ניתנו לו נוזלים דרך הווריד. בינתיים עלה מספר הכדוריות הלבנות בדם, מצב שעלול להעיד על זיהום חיידקי.
לאורך כל היום לא נרשם כל תיעוד לבדיקה גופנית בידי רופא, כולל במקום הצנתור במפשעה. בערב אנדרי הקיא. בלילה הוא נמנם. רוב הזמן הוא נראה מבולבל, כפי שהתרשמו בני משפחתו. משך כל יום המחרת נותר אנדרי ישנוני, התעורר מדי פעם בפעם ולגם מעט מים. חומו נותר גבוה, 38.2, והוא טופל באקמול. העלייה במספר הכדוריות הלבנות התמידה אף היא. גם ביום זה לא ניכרה עדות בגיליון לבדיקה גופנית. גם ביום החמישי לאחר הצנתור, בביקור הבוקר, לא בדק הרופא המתמחה את אנדרי, לא הקשיב לריאות, לא הרים את הסדין ולא בדק את מקום הצנתור במפשעה. בדו"ח הרפואי נכתב: "החולה חלש מאוד. החום ירד. במעבדה: עלייה במספר הכדוריות הלבנות, עם ריבוי תאים צעירים מסוג נויטרופילים. החמרה בתפקוד הכליה".
בין השורות של הדיווח שצוטט לעיל נמצא רישום שהוסף בצבע עט שונה, "אזור החדרת הצנתר נקי". ככל הנראה זהו ניסיון מאוחר להסתיר את מקור הקושי הרפואי שדרדר בחריפות את מצבו של אנדרי, מבלי שהצוות במחלקה יאבחן אותו ויפעל. רישום האחיות באותו ערב לימד דווקא כי קיים חשד לזיהום חיידקי שעבר לדם: "החולה בקוצר נשימה, אינו יורד מהמיטה ואינו אוכל".
לפנות ערב הזעיק הבן־הרופא יואב את האחות למיטת אביו כאשר מצא אותו מכוסה בזיעה קרה ומתלונן שרע לו. לבקשת הבן צלצל הרופא התורן לרופא הכונן. הרופא הבכיר הבין מתיאור מצב החולה ומבדיקות המעבדה שעולה חשד כי מדובר בזיהום. הוא הורה לקחת מיד תרביות דם ולהתחיל בטיפול אנטיביוטי רחב טווח. הרופא התורן, שלא היה ער לכך שיואב רופא, הסביר לו שנשלחה דגימה מהדם של אביו לתרבית, "בדרך כלל הצמיחה במעבדה היא כעבור יומיים. רק אז נוכל לדעת אם יש חיידק בדם ולאיזו אנטיביוטיקה הוא רגיש". הרופא התורן לא ערך בדיקה גופנית ולא חיפש את המקור לחום בגופו.
בלילה המשיך אנדרי להיות מבולבל והאחות תיעדה כי הוא "מגלגל חוטים דמיוניים". בבוקר התברר כי בתרבית הדם שנלקחה בערבו של היום הקודם יש צמיחה של החיידק סטאפילוקוק, ובקיצור סטאפ. בשל כמות החיידקים הגדולה בדם, הצמיחה היתה בן לילה ולא כעבור יומיים. רק אז נרשם בגיליון הרפואי: "בבדיקת החולה נמצאה רגל ימין נפוחה, ובמפשעה באותו צד — מקום החדרת הצנתר — נמצא אבצס (מוגלתי). החולה ישן כל הזמן, מקבל הזנה בזונדה". הוזמן כירורג בדחיפות. הוא פתח את האבצס במפשעה וניקז את המוגלה. סוף־סוף הגיע הטיפול הראוי.
אך בזה לא היתה נחמה לאנדרי. בבוקר, לנוכח בדיקת הדם שהעידה על כישלון איברים רב מערכתי ובאבחנה של שוק ספטי, כלומר זיהומי, הועבר אנדרי מטיפול נמרץ לב ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי כשהוא במצב אנוש, מונשם ומטופל בתרופות להעלאת לחץ הדם. בשעת ערב, כשישבו בני המשפחה באולם ההמתנה המומים וכואבים, הם הופתעו לראות את ד"ר חרמש, מנהל היחידה. הוא הביע בפניהם את מורת רוחו על שקרה, והסביר שזיהום במקום של החדרת הצנתר קורה לעתים רחוקות מאוד. "אין לנו יכולת לשלוט על כל הסיבוכים", אמר, "הם פשוט קורים לפעמים. עשינו כל מה שיכולנו".
במשך חודשיים שבהם היה מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי, נע הרופא החולה ד"ר רזניק בין חיים ומוות. הרופאים הצליחו להתגבר על הזיהום החיידקי בדם שפגע במערכות הגוף — במוח, בכליות ובריאות. כאשר הסתמנה שליטה בזיהום והגיעה העת להיגמל ממכשיר ההנשמה נעשו נסיונות להוצאת הטובוס, אך הוא הוחזר כעבור כמה שעות עקב אי־יכולתו של החולה לנשום בכוחות עצמו. המשך ההנשמה הסתבך בדלקת ריאות חוזרת, ולעתים נראה היה, הן לצוות המטפל והן לבני המשפחה, כי סופו של הדוקטור קרוב.
הצוות הרפואי המטפל היה מורכב גם מעמיתים של החולה. שניים מהם היו תלמידיו, רופאים מרדימים שלא הרימו ידיים והצליחו להביא לכך שאפשר היה סוף־סוף לגמול אותו מההנשמה. גם אי־הספיקה הכלייתית השתפרה. הכרתו של אנדרי שבה והצטללה. הוא סבל מחולשה רבה ביותר בארבעת גפיו, ולמעשה היה שרוי בשיתוק ובחוסר שליטה על סוגריו. במצב עגום זה הוא הועבר לבית חולים שיקומי, שם עבר תהליך ארוך, איטי ומייגע במשך שמונה חודשים. משקלו צנח ב-25 ק"ג, מוחו היה צלול, אך גופו בגד בו.
"הקרדיולוג שצנתר היה צריך לבוא במיוחד מביתו באותו ליל שבת לקראת חצות ולהוציא את השרוולית מעורק המפשעה, אך הוא לא הגיע ואף רופא אחר לא נתבקש לעשות זאת במקומו". צילום אילוסטרציה: אוליביה פיטוסי/ פלאש 90
אנדרי החל לשחזר את אשר אירע באותו ליל שבת שבו השתנו חייו. נשגב מבינתו כיצד מהתקף לב — שטופל במועד בצנתור והוא אמור להשתחרר למחרת — הגיע עד הלום. הדברים לא הסתדרו. הוא חזר ושאל את בנו הרופא יואב מה התרחש. בעקבות התשובות שקיבל, הבין כי ייתכן שבשל העובדה שמדובר בסיבוך נדיר ביותר, כפי שנמסר לו, הרופאים בטיפול נמרץ לב אינם מביאים בחשבון אפשרות של זיהום כשחולה מידרדר לאחר צנתור. לכן הם אינם בודקים בכל יום אצל חולה מסוגו גם את המפשעה, מקום החדרת השרוולית והצנתר. בניגוד לכללים של רפואה נכונה, בדיקת המפשעה אינה חלק משגרתם. יואב כעס על עצמו על כך שאף ששהה ליד מיטת אביו ימים ארוכים, גם הוא לא הבין שמדובר בזיהום ממקור כלשהו בגוף ולא טרח לבדוק את המפשעה. נפשו לא ידעה מנוחה. הוא הכיר היטב את החוק החָרות ברפואה: כשמוצאים צֶבר של מוגלה, מיד חייבים לנקזה.
ערב אחד פלט יואב באוזני אביו את שהעיק עליו. רופא צעיר ביחידה לטיפול נמרץ מסר לו שד"ר חרמש, הקרדיולוג שצנתר אותו, היה צריך לבוא במיוחד מביתו באותו ליל שבת לקראת חצות ולהוציא את השרוולית מעורק המפשעה, אך משום מה הוא לא הגיע ואף רופא אחר לא נתבקש לעשות זאת במקומו. בניגוד למקובל הורחקה השרוולית רק למחרת בצהריים, לא פחות מ-12 שעות איחור, וייתכן שזו אחת הסיבות לזיהום במפשעה.
ד"ר רזניק היה צלול וראשו היה חד כתער, אך השרירים בגפיים התחתונים עדיין היו רפויים וניכרה מגבלת תנועה בכתפיים ובידיים. לפיכך נזקק לעזרה מלאה בתפקודי היום־יום: הוא היה מרותק לכיסא גלגלים ולא שלט על הסוגרים; מַעבר לעמידה היה אפשרי בתמיכה בלבד, ובמאמץ ניכר הצליח להלך לאטו כמה צעדים; במיטתו התהפך בקושי; כדי לעבור מהמיטה לכיסא הגלגלים, או ממנו למיטה, היה זקוק לעזרת הזולת; יד ימין היתה מוגבלת. למרות הקושי התעקש הדוקטור לצנתר בעצמו את שלפוחית השתן אחת ל-6 שעות. פעולה חיונית זו ארכה כשעה בכל פעם, אך הוא לא ויתר.
שבעה חודשים מיום הגעתו של ד"ר אנדרי רזניק למחלקת השיקום קיבלתי טלפון מבנו. נכנסתי לחדר שבו היה מאושפז הדוקטור. הוא שכב במיטה כאבן שאין לה הופכין. מוחו צלול, כך גם כושר הדיבור שלו, אך גופו מצווארו ומטה אינו פעיל, ואת צרכיו הוא עושה בחיתול. "אבי, תודה שבאת, מה שלומך?" אורו עיניו, ובלי להמתין למענה ניגש ישר לעניין. "סבלתי מזיהום. הרופאים בבית החולים לא בדקו אותי כפי שצריך, הם לא הרימו את הסדין ולא בדקו את המפשעה, שם היתה מוגלה. זאת לא רפואה מתקבלת על הדעת. אני מבקש שתעזור לי לתבוע אותם".
נסיונות לסיום התובענה בפשרה לא צלחו. הוגשה תביעה לבית המשפט נגד המרכז הרפואי שבו טופל ד"ר אנדרי רזניק, מבלי להזכיר את הרופאים בשמם. השאלות שהיה על בית המשפט לתת דעתו עליהן לעניין הרשלנות היו בעיקר אלו: האם השרוולית שדרכה בוצע הצנתור הוצאה באיחור מעורק המפשעה? אם ייקבע שהיה איחור בהוצאת השרוולית, האם האיחור היה גורם או השפיע על היווצרות הזיהום במפשעה? האם התרשלו הרופאים במעקב אחר תלונות החולה במשך האשפוז, ברישומן ובטיפול בהן? ואם כן, האם איחרו באבחון הזיהום? ולבסוף, האם כפועל יוצא מאיחור באבחון הזיהום, גם איחרו במועד תחילת הטיפול האנטיביוטי?
עורכי הדין שייצגו את המרכז הרפואי הכחישו מכל וכל את הטענות כלפיהם והצהירו כי ד"ר רזניק זכה לטיפול רפואי ראוי. לתמיכה בעמדתם צירפו הנתבעים חוות דעת של פרופ' אלדד אשר, מנהל יחידה למחלות זיהומיות בבית חולים במרכז הארץ. כמו כן צירפו לכתב ההגנה חוות דעת של פרופ' דוד שקלים, מומחה ברפואה פנימית ובקרדיולוגיה. פרופ' אשר, "הזיהומולוג", טען כי החולה פיתח סיבוך זיהומי נדיר ביותר. הוא הדגיש כי הזיהום המוגלתי במפשעה לא אובחן היות שהביטוי הקליני של הזיהום לא היה אופייני, וזאת מאחר שלא נרשם חום גבוה ואף לא עלייה משמעותית במספר הכדוריות הלבנות.
עוד הדגיש כי הרופאים הבחינו בעליית החום החד־פעמית כיממה לאחר הצנתור וייחסו אותה, בצדק רב, לאירוע הלב ולא לזיהום, זאת לאור היעדר סימני דלקת מקומיים וספירת דם לבנה תקינה. ממצאים אחרים, כמו חולשה, ישנוניות, חוסר תיאבון ובלבול יכולים להיות מוסברים בזיהום, אך הם יכולים להיות מוסברים גם במחלת הלב שבגינה אושפז החולה. עוד הוסיף "הזיהומולוג", כי למרות התוצאה הקשה פעלו הרופאים בטיפול הנמרץ הלבבי במקצועיות ובאחריות. לטעמו, אין כל אפשרות למנוע סיבוכי זיהומים אלא לצמצם אותם בלבד. הסיבוך פשוט קרה.
פרופ' שקלים, המומחה לקרדיולוגיה, קבע כי הוצאת השרוולית נעשתה כמקובל ובלא כל דופי. לדבריו היא לא בוצעה לאחר פרק זמן ארוך מהמקובל, ואפשר היה להשאירה לשיקול דעת הרופא המבצע עד 24 שעות מתום הצנתור. אשר לבעיה הזיהומית, הוא פסק כי קיימת אפשרות לסיבוכים בכל פעולה פולשנית, ואין דבר וחצי דבר בינם לבין רשלנות. להבדיל מחולים צעירים, הקשישים מפתחים סיבוכים קשים עקב גילם, כמו זיהומים דוגמת זה שפגע באנדרי.
האם לתובע יהיה סיכוי לזכות בתביעה? לאחר שד"ר אריה שפר, מומחה בקרדיולוגיה ומצנתר לב ותיק, בחן את התיעוד הרפואי, אמר לי שהרופאים פעלו תוך סטייה מסטנדרט טיפולי ראוי. בחוות דעת קבע כי שני מחדלים נעשו לדעתו במהלך הטיפול בחולה. האחד, הוצאת השרוולית נעשתה באיחור רב ותוך כדי סיכון החולה. השרוולית שדרכה הוחדר הצנתר היתה אמורה — כך על פי הפרקטיקה והספרות המקצועית — לשהות בעורק המפשעה כארבע עד שש שעות לאחר הצנתור. תחת זאת היא הוצאה — בניגוד לנהלים — רק למחרת היום ורק כעבור 18 שעות. איחור זה יכול להיות גורם מרכזי להתהוות הזיהום.
עוד הוסיף כי שליחת תרבית של קצה השרוולית כשהוצאה מהעורק היתה מגלה את החיידק וכי טיפול אנטיביוטי מוקדם היה מונע את הספסיס. המחדל השני שחרץ את גורל הרופא החולה היה התעלמות מסימנים מובהקים של זיהום אצל קשיש: חום, גם אם אינו גבוה במיוחד; עלייה, גם אם היא מתונה, בספירת הכדוריות הלבנות; תלונות לא ספציפיות על חוסר תיאבון; חולשה כללית כבר למחרת הצנתור בערב. האיחור בזיהוי הזיהום המוגלתי במפשעה הביא לכך שבעת האבחון המאוחר כבר היה החולה במצב שבו החיידקים התפשטו למחזור הדם וגרמו לכשל מערכות.
אחד האויבים הגדולים של המערכת הרפואית הוא חוסר רצון או היעדר יכולת להודות בטעויות שנעשו. פועל יוצא מכך הוא שלא מופקים לקחים כיצד למנוע את המקרה הדומה הבא. היה מועיל וראוי אם מיידית — סמוך לאירוע, בישיבת M&M (תמותה ותחלואה) היו מעירים לרופא שבאחריותו להוציא את השרוולית מהמפשעה כי התעכב מאוד לעשות זאת. כמו כן, נדרש היה לחדד את נוהל שליחת קצה השרוולית לתרבית בזמן שליפתה. עוד לקח חשוב שיכלו להפיק, הוא שכאשר מחמירה מחלתו של פציינט האמור להשתחרר ברגיל כעבור יום, יש צורך לשקול ממה עוד, מלבד בעיית הלב, הוא עלול לסבול. כך היו מאבחנים מוקדם שמדובר בזיהום. באותו עניין, היה מקום לרענן את הנהלים, כך שלכל הפחות פעם ביום יבדוק רופא את אזור הצנתור, קל וחומר אצל חולה שאינו מתאושש מהצנתור, וכך לא יוחמץ אבצס מוגלתי.
כזכור, השרוולית הוצאה לאחר 18 שעות. פרופ' שקלים טען בחוות דעתו לטובת הנתבעים שאפשר להשהות את השרוולית גם יממה. בחקירה הנגדית עימתּי אותו עם ההנחיות הכתובות, המבוססות על מחקרים ומתייחסות למועד הוצאת השרוולית בתוך ארבע עד שש שעות מסיום פעולת הצנתור. "מחקר זה לא החיים האמיתיים", ענה לתדהמתי. מענה זה, אפשר לומר, כופר בעיקר של יסודות עולם הרפואה. לשמוע אותו מפיו של מומחה, פרופסור במחלקה אוניברסיטאית, הדהים את בית המשפט, וזה ציטט אותו למשל ולשנינה בפסק הדין.
אותם רופאים בעלי שם, שנשכרו מטעם חברת הביטוח להגן על הרופאים, ניסו להמציא יש מאין והציגו דיונים שערכו כביכול הרופאים בבית החולים, דיונים שלא נמצא להם כל רמז בגיליון הרפואי. הם טענו למשל כי מובן מאליו שמדי יום ביומו נערכה התייעצות ליד מיטת המטופל על הסיבה להיותו "חולה", וסוכם שהבעיה היא לבבית ולא זיהומית. אלא שלטענתם לא נרשם הדיון מדי יום ביומו "מחמת קוצר רוח ועבודה קשה".
בית המשפט העליון קבע לא אחת כי היעדרם של רישומים הנדרשים על פי שגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי-מילוי חובה החלה על הרופאים ועל המוסד הרפואי כלפי המטופלים, וכי זהו מחדל רשלני. יש בו הן כדי לפגום באפשרויות הטיפול בחולה בעתיד והן כדי לשלול ממנו ומבית המשפט ראיה בעלת חשיבות במקרה של התדיינות עתידית בינו לבין הרופא או המוסד. עם זאת נקבע גם כי אין אפשרות להטיל על הצוות הרפואי לרשום כל דבר שנעשה במהלך הטיפול הרפואי וכי יש לבחון את הדרישה במבחן של סבירות: "הרשומות הרפואיות לא נועדו למלא תפקיד של כתב הגנה לתביעה משפטית עתידית שעשויה להתרחש. מטרת הרשומות היא לאפשר לצוות הרפואי לטפל בחולה כהלכה באמצעות מעקב אחר מהלך הטיפול בו". ומתי ייזקף הדבר לחובת הצוות הרפואי? "רק כאשר היעדר הרישום נוגע ללב השאלה שבמחלוקת".
בחקירה הנגדית הצגתי למומחה הנתבעים את הגיליון הרפואי מאחד הימים לאחר הצנתור. שם, בדו"ח האחיות, מפורטות תלונותיו של החולה וכן מפורט מצבו הגרוע באותו יום. בניגוד קוטבי לרישום של האחות, כתב הרופא מפורשות באותו יום כי הפציינט היה "א־סימפטומטי לחלוטין". בצר לו נאלץ המומחה לאשר שבנסיבות הללו כלל לא היה דיון.
בחקירה הנגדית התעכב פרופ' איתן רובינשטיין, המומחה למחלות זיהומיות מטעמנו, על המשמעות שבמתן טיפול מוקדם באנטיביוטיקה במקרה של אנדרי. הוא אחז בידו חוברת של NEJM, הקריא ממנה, "ככל שהטיפול מוקדם יותר, הסבירות להצלחה היא גדולה יותר", והסביר: "המאמר קובע שהטיפול בחולים ספסטיים, כלומר עם חיידק בדם, מעלה את התמותה שלהם בערך בין 6% -7% לכל שעה באיחור בטיפול. לנוכח זאת, סיכויי ההחלמה של ד"ר רזניק קטנו ב-80%-90%. כשהתחילו את הטיפול בערב היום החמישי לאחר הצנתור, כבר יצאה הרכבת מהתחנה".
בפסק הדין קבע השופט אליהו בכר: "בחינת שתי הגרסאות מעלה כי פרופ' איתן רובינשטיין סבור שהיה מקום לאבחן זיהום בדם כבר למחרת הצנתור, בסימפטומים שהיו לתובע באותם מועדים. לטענת ההגנה, סימפטומים אלו מקורם בבעיית הלב של המטופל יותר מאשר בבעיה זיהומית, ולפיכך אין לבוא טרוניה עם הרופאים, מאחר שסברו שמקור הסימפטומים בבעיית הלב. זו בדיוק הבעיה במקרה זה. מחובתו של הרופא ליזום ולבצע אבחנה מבדלת במקום שבו סימפטומים זהים מובילים לאבחנות שונות. נכון הוא שנטיית הצוות הרפואי, המומחה בתחום הלב והמטפל בבעיה לבבית, היא לייחס את הסימפטומים לבעיה שמקורה האפשרי הוא הלב. אך ציפיית הדין מהרופא הסָביר היא כי במסגרת שיקוליו יבחן אף אפשרויות סבירות אחרות, במטרה לשלול אפשרות לנזק כה קשה, כפי שאירע בפועל".
לפיכך קבע השופט כך: "אין מנוס מלקבוע בנסיבות כי קיום זיהום היה אפשרי כבר כיממה לאחר הצנתור. מובן מאליו כי להליך הזיהומי תרמה לא מעט העובדה שלפיה לא חולץ הצנתר מהמפשעה במועד הראוי. לא יכול להיות חולק על כך כי היעדר טיפול במועדו בבעיה של ספסיס עלול לגרום לנזק עצום לחולה, בייחוד לחולה קשיש. נזק כזה הוא בגדר הציפייה הסבירה של כל רופא סביר שיכול, ואף צריך, לִצפות סוג נזק מעין זה אצל החולה".
לאחר שהוכרע כי מדובר ברשלנות, הגענו לשלב הדיון על הנזק. עלתה לדיון גם הסוגיה היכן ראוי שיתגורר ד"ר רזניק לנוכח נכותו - בבית או במוסד? ישנה סיבה ברורה מדוע הנתבעים מעדיפים את העברת התובע למוסד. מבחינתם, בראייה כלכלית קרה, מוסד הוא פתרון זול בשיעור ניכר. היות שהמדינה מממנת בדרך כלל את רוב או כל השהות במוסד, חברת הביטוח אינה נושאת בעול הפיצוי בהיבט זה, שעלותו רבה. החלופה — שהנפגע ימשיך את חייו בביתו, במקומו הטבעי, כשהוא מוקף באהבת בני משפחתו המסתייעים במטפל צמוד — יקרה הרבה יותר. אופציה זו כרוכה בשינויים במבנה הבית, כגון פתחים רחבים, הגדלת השירותים וחדר השינה, וגם חדר למטפל.
דומה שכל אחד, אילו חלילה היה נקלע לנכות מעין זו, היה מעדיף להמשיך ולהתגורר בביתו ולא במוסד. רציתי לקוות שהפעם — מאחר שד"ר רזניק היה מכר, קולגה ומורה של חלקם — בכל זאת תתגלה אצל הנתבעים מידה של חמלה. התבדיתי. מומחה השיקום מטעם בית החולים הנתבע קבע בחוות דעתו כי ד"ר רזניק מתאים בנסיבות פגיעתו לשהות במוסד ולא בביתו. טוב שלבתי המשפט סדר עדיפויות שונה. מפסיקותיו החוזרות אפשר ללמוד כי באופן עקבי מועדפת האופציה שהנפגע יישאר בביתו על פני מוסד, תוך השארתו בסביבה משפחתית ותומכת.
בתוכי נרעשתי. לא רק כלפי תובעים שונים בתי החולים נוהגים בשרירות לב, אלא גם כלפי מי שהוא בשר מבשרם. מחד גיסא, הרופאים נלחמו במסירות ובמקצועיות להציל את עמיתם לשעבר לאחר שהזיהום התגלה סוף־סוף. מאידך גיסא, ההכוונה למוסד היא בבחינת מופע צביעות אכזרי. רוממות הקולגיאליות בגרונם וחרב פיפיות בידם. כשנוכחתי לדעת כיצד הרופאים מניחים לנציג של חברת הביטוח להגיש חוות דעת מרופא מומחה לשיקום, שהמליץ לשלוח את הקולגה הבכיר שלהם לשעבר למוסד מדכדך, חשבתי לעצמי: אם יש מידה אחת בעולם שהיא מידת סדום, הרי היא לפני. "לא יעלה על הדעת", כך טענתי, "שמרשי — המצוי בהכרה מלאה, ללא כל פגיעה קוגניטיבית, המוקף באהבה בבני משפחתו ושבביתו מצויים כל האמצעים לנוחותו — יישלח למוסד סיעודי". לפחות מד"ר רזניק, הרופא המסור והפציינט חסר המזל, נחסך גורל זה. בית המשפט קיבל את עמדתנו וקבע שהשהות של הנכה תהיה בבית ולא במוסד.
בעניין אחד צדקו הנתבעים. לא רק מזיהום סבל ד"ר רזניק, אלא גם מבעיה לבבית, אך לא זו שאליה התכוונו. במהלך בירור התביעה נפטר ד"ר רזניק, שבור לב ממצבו הפיזי שהשתנה באחת שלא לצורך, ומבגידת הקולגות, שלא זו בלבד שהתרשלו בטיפול בו תוך הזנחתו, אלא שנציגיהם אף התאמצו לשלוח אותו לסיים את ימיו במוסד במקום בביתו בחברת משפחתו. על כך לא יוכל לכפר לעולם גם הפיצוי שפסק בית המשפט.
לרכישת הספר "הניתוח הצליח החולה מת - רשלנות רפואית ותוצאותיה" (268 עמ', הוצאת מטר 2022) - ליחצו כאן
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
