האדם הוא יצור ביולוגי המונהג בידי רצון תבוני. בדרך כלל, הרצון התבוני והביולוגיה מתמזגים זה בזה. למשל, כאשר מחליט איש או אישה להביא ילד לעולם, הוא או היא מביאים לעולם את ילדם הביולוגי. לעתים, הרצון התבוני מכוון את החיים כנגד הביולוגיה. דוגמה אופיינית הינה צו אימוץ המאפשר להורים הרוצים לגדל ילד שאינו ביולוגי, וגם לאפשר לפעמים להורה ביולוגי שלא לגדל את ילדו.
עוד בעניין דומה
החלפת העוברים במרפאת הפוריות באסותא מעמתת את הרצון התבוני כנגד מרכיב ביולוגי חשוב – הגנטיקה. במקרה זה ההורים הגנטיים, בעלי הגמטות, לא בחרו למסור את עוברם לאישה אחרת, והאישה ההרה האמינה שהיא קולטת את עוברה, שהופרה על ידי בן הזוג שלה. ברור לנו מה ראוי לעשות במקרה שבו אחד מהזוגות מעוניין בילד, והזוג השני אינו מעוניין לגדלו. כיצד יש לנהוג במקרה שבו הרצון התבוני של שני הזוגות בוחר בילד, ולכל אחד מהם זיקה גופנית מסוימת אליו, שניהם "הורים ביולוגיים" אך במובנים שונים?
מה אמור להכריע בחברה שלנו? מצד אחד החוויה האנושית של הריון, על העול הגופני והסיכונים הבריאותיים, יחד עם הציפייה המשותפת המתפתחת מיום ליום בקרב בני הזוג. מן הצד השני, מדובר בתאי רבייה על המולקולות שבהן. מצד אחד עומדת האפשרות לקרוע תינוק מזרועות האישה שנשאה אותו ברחמה חודשים ארוכים, ציפתה לו וילדה אותו (אולי תוך סבל וסיכון רב). כנגדו עומדת האפשרות הוצאת צו אימוץ המנתק את הקשר, ככל שישנו, בין ההורים הגנטיים לבין הילד. כשיבגיר, יוכל לתהות על שורשיו הגנטיים. קשה לי לראות כיצד ניתן לומר לאישה המשלימה הריון כי ילדה יילקח ממנה בעל כורחה. הרי זו אכזריות ללא תקדים בחברה שלנו (ע"ע אנה קרנינה).
האישה היולדת יכולה לומר בפה מלא: "זה התינוק אותו הריתי וילדתי". ההורים הגנטיים אינם יכולים לומר: "זהו הילד שהיה נולד לו העובר הקפוא היה מושתל אצלנו". לפנינו אם ביולוגית (גם אם חלקית) לילד ממשי, לעומת אם ביולוגית (גנטית) לילד מדומיין
ישנם מקרי קיצון, כמו התמכרות לסמים והזנחה הורית המאלצים את הרשויות להוציא תינוק מחזקת אמו. גם אז, נעשה כל מאמץ לשקם את הקשר האימהי, ולכל הפחות לשמור על זיקה בין האם לתינוק. רק במקרים קיצונים עוד יותר מתקבלת החלטה על אימוץ, היוצרת לעתים – ולא בהכרח – ניתוק זיקה עד שהילד מבגיר. אנו רחוקים מרחק שמיים וארץ ממצב זה ביחסים בין יולדת לוולד.
מחיקת זהותה של אישה יולדת ממרשם התושבים והרחק מהישג ידו של הילד (כשיבגיר) הינה המצאה של תעשיית הפונדקאות. בכך הגיע לשיא חפצונה של האישה, והמיניות שלה, על ההריון והלידה. חפצון ההולך יד ביד עם ההדחקה של החוויה הנשית בעיקר בתחום המיניות והאימהות. בשנים האחרונות זכתה "תנועת me too" לבמה מרכזית ולהצלחה חברתית ומשפטית. אך התנועה הזו שמה דגש על הרחקה של מעשים מיניים בלתי רצויים.
פרדוקסלית, בעיסוקה ב"מה לא", התנועה מעצימה את הדימוי של האישה (או כל נפגע פוטנציאלי) כיצור א־מיני, שאין מיניות בסביבתו שלא בהסכמתו. אך מה קורה כשהיא מסכימה? במקרה זה, היא מסכימה לשתילה של עובר ברחמה? הייתכן שהיא אינה יכולה לסרב לבדיקות פולשניות הנוגעות לגופה ולעובר אותו היא נושאת?! עדיין חסרה לתרבות ולחוק אינטגרציה ראויה של המיניות הנשית (הכוללת גם הריון ולידה והנקה) בחיי החברה וחוקיה.
אין אנו יודעים אם ההורים הגנטיים, במיוחד האישה, חוו סבל גופני ונפשי בהכנה למחזורי ביוץ ובהליכי שאיבה ומחזורים עקרים של השבת עוברים. ייתכן, גם שההורים הגנטיים כבר הצליחו להרות באמצעות עובר אחר משלהם. כמעט תמיד יש "עודף" של עוברים מוקפאים. לעוברים מוקפאים אין כל מעמד בדין הישראלי. לעומת זאת, תינוק ברחם – אחד. כבר ברור הוא שעצם המידע על הטעות, ועוד יותר הבדיקות הגנטיות וסכנת הניתוק הם מקור לסבל בל יתואר ליולדת, וייתכן גם איום בריאותי על שלומה ועל שלום העובר עצמו.
אם אנו מניחים לעובר לגדול עם האישה שילדה אותו, לא משתנה מצבם של ההורים הגנטיים. הם לא ציפו ללידה של תינוק קודם לאירוע ולא יאחזו תינוק לאחריו (עדיין קיימת האפשרות שהם כבר הרו, או בהריון מקביל עם עובר משלהם...). כשתיוודע להם הטעות (אם בכלל), הם יחיו בתחושה – אולי מעיקה – שילד "גנטי" שלהם מסתובב לו אי שם. עליהם להבין כי הילד הזה אינו זהה לילד שהיה נולד להם לו היה מושתל ברחמה של האם הגנטית. זהות גנטית רחוקה מזהות אישית. אולי הם יוכלו לדמיין לעצמם שבאיזה שהוא מקום ישנו תאום זהה לילד שהיה יכול להיוולד להם. למרות הזהות הגנטית, יש שוני רב בין תאומים זהים.
במקרה שלפנינו, הזהות בין הילד שייוולד לילד שהיה נולד לו היה מושתל ברחמה של בעלת הביצית גדול עוד יותר. תאומים זהים חולקים אותו רחם, אותה שלייה ואותה אם, בעוד שכאן הנשים שונות, והפיזיולוגיה, מטבוליזם וסביבה אימהית תורמים רבות לעיצובו ולהתפתחותו הייחודית של העובר.
האישה היולדת יכולה לומר בפה מלא: "זה התינוק אותו הריתי וילדתי". ההורים הגנטיים אינם יכולים לומר: "זהו הילד שהיה נולד לו העובר הקפוא היה מושתל אצלנו". לפנינו אם ביולוגית (גם אם חלקית) לילד ממשי, לעומת אם ביולוגית (גנטית) לילד מדומיין, אשר ילד ממשי אחר, דומה לו בפרטים רבים מאוד.
הערך (לעתים עמום למדי) של "טובת הילד" אמור לכוון כל החלטה גורלית הנוגעת לילד. במקרה שלפנינו, אין כל סיבה להניח כי הורות פיזיולוגית היא עדיפה או נחותה מהורות גנטית. יש סיבה טובה להניח כי אין זה לטובתו של תינוק להיות נעקר בכוח מזרועותיה של יולדתו. אין להשוות עקירתו של תינוק ומאי השבתו של מי שהיה צבר תאים קפוא במעבדה.
המחשבה כי טובת הילד היא להיות מנותק מאמו יולדתו בשל שוני במראה חיצוני מזכירה גישות גזעניות. נניח ואין מוצאים את ההורי הגנטיים והילד נראה שונה מאוד מהוריו. האם יצדיק הדבר הוצאתו בכוח לאימוץ על ידי זוג הדומה לילד באופן חיצוני?
גם אם ההורים הגנטיים סבלו ועמלו על מנת להשיג עובר מוקפא, לא ניתן להשיב את העבר, והעבר הזה לא מצדיק את ההתעללות הנוכחית וגרימת הסבל לאישה ההרה, ומן הסתם, טראומה מסוימת ליילוד. זהו גם סבל הנגרם לזוגות רבים שעברו טיפולים, חלקם קשים, ואשר כעת חרדים לאפשרות שמא התינוק "שלהם" נישא על ידי אחרת. אדרבא, כל מי שסבל והקריב על מנת להשיג עובר קפוא, שומה עליו להיות רגיש כלפי מטופלים כמוהו, ושבעתיים כלפי מי שנשא הריון שלם.
ייתכן שהיילוד יהיה שונה מהוריו. שחור ולבן ממש. בכך לא יהיה שונה מילדים מאומצים רבים. המחשבה כי טובת הילד היא להיות מנותק מאמו יולדתו בשל שוני במראה חיצוני מזכירה גישות גזעניות. נניח ואין מוצאים את ההורים הגנטיים והילד נראה שונה מאוד מהוריו. האם יצדיק הדבר הוצאתו בכוח לאימוץ על ידי זוג הדומה לילד באופן חיצוני? ממתי מחפשים הורים מתאימים או טובים יותר לתינוק אשר אמו יולדתו מסוגלת לגדלו ככל אם?
יתר על כן, עצם הלגיטימציה לדיון בשאלה "מי מייצג את העובר" מהווה כבר החלטה כנגד האישה ההרה. הרי האישה ההרה זכאית על פי חוק להפסיק את ההריון בכל מקרה של חשש למום והריון מחוץ לנישואין (ראה מעתה הקשר בין השיח על ייצוג העובר לזכות האישה ביחס לניהול ההריון). חלילה לנו מלחשוב על הפסקת הריון של עובר כזה. חלילה וחלילה מלהעמיד אישה במצב שבו אחרים דנים בשאלה האם טובת עוברה הוא ייצוג על ידה או בידי אחרים.
בחלקו השני של המאמר אדון במצב החברתי שאפשר את הדיון הזה, בחזרה הזוחלת לשליטה בגוף האישה, מיניותה וחייה. בעבר היתה זו שליטה של הגברים הקרובים אליה – אב, בעל, אחים, מנהיג שבטי. כיום השליטה היא באמצעות המנגנונים הביורוקרטיים, השיפוטיים והמדעיים של המדינה, אשר אף מצויים תחת דומיננטיות גברית ושיקולים שהם עיוורים לחוויה הנשית כחלק אינטגרלי של חברת רווחה יצרנית ודמוקרטית.
חוק הפונדקאות והעיסוק הציבורי והתקשורתי הבלתי פוסק בפונדקאות תרמו לדעתי תרומה אדירה לזילות במעמד האישה בישראל. הפרקטיקה הזו חינכה את כולנו כי הריון ולידה הם עניין שולי שניתן לקנותו בכסף, מעט מאוד כסף, וכי אין לו קשר מהותי להורות
הייתכן שעקירתו של תינוק מאמו יולדתו יכולה להיות לטובתו? האם אין הוא חש נפגע מצעד שכזה? הייתכן ו"החלפה של אם" דומה להחלפה של עריסה, ועקירתו של היילוד מדדי אמו (אולי לא ייתנו לו אפילו לינוק ממנה!) היא חוויה ניטרלית כהעברתו מעריסת בית החולים לעריסה ביתית?! הכיצד הגענו למצב שבו אנו מתייחסים לאם היולדת כאל עריסה מהלכת או יצרנית של ביציות?
מה אנו יכולים ללמוד מהאירוע
בחברה שלנו ישנן מגמות המגמדות את החוויה האנושית, במיוחד זו הנשית, ומעצימות את הגנטיקה. המגמות הללו משקפות יותר מכל ניצול נשים, שכן רק בהיבט הגנטי ישנו שוויון מגדרי בפוריות. גם הגבר וגם האישה תורמים גמטה (תא רבייה – זרע או ביצית). בכל היבט אחר, התרומה הנשית והעול הנשי הינם עצומים לאין ערוך – ההשלכות הגופניות, הפסיכולוגיות והחברתיות של הריון, לידה והנקה הן נחלתן של נשים בלבד. אך החברה שלנו אינו מונה את המעורבות הנשית הזו וגם את העבודה הכרוכה בה כתרומה לתל"ג. החברה שלנו שמה תג מחיר (מגוחך) לחוויה עמוקה ולסיכונים רפואיים שהם מעל לכל מחיר כאשר היא מאפשרת פונדקאות ממוסחרת.
החוק הישראלי מבטל את החוויה האימהית כאשר הוא מאפשר הליך פונדקאות מבלי לשמור את זהותה של האם ואינו מאפשר לילד לדעת אי פעם מי היא האישה אשר נשאה אותו ברחמה. חוק הפונדקאות והעיסוק הציבורי והתקשורתי הבלתי פוסק בפונדקאות תרמו לדעתי תרומה אדירה לזילות במעמד האישה בישראל. הפרקטיקה הזו חינכה את כולנו כי הריון ולידה הם עניין שולי שניתן לקנותו בכסף, מעט מאוד כסף, וכי אין לו קשר מהותי להורות.
עלותה של פונדקאות בישראל הינה כ-200 אלף שקל – סכום פעוט, כעשירית מעלותה של דירה. ישנה גם תוספת של כ־5,000 שקל לניתוח קיסרי – משהו כמו חופשה זוגית בלונדון. עם הזילות הזו בגוף האישה, בבריאותה ובכבודה, אין פלא שישנם קולות הרואים בבעלי הגמטות, בהורים ה"גנטיים" כהורים ה"אמיתיים" ובאישה ההרה ובן זוגה מעין פונדקאים בעל כורחם. אם מתייחסים לגוף האישה ככלי קיבול, אזי יש מחיר לשימוש שגוי בו. אפשר להציע ליולדת ובעלה מכונית טסלה (יד שנייה) ולפטור אותם לדרכם.
ישנן דרכים רבות ל"הורות אלטרנטיבית". ישנן נשים השמחות לסייע לאחרים להרות. אך מסחורה של האימהות והעלמתה של האימהות הגופנית לטובת החיבור בין רצון תבוני לבין גנטיקה הן מגמה מסוכנת מאוד המאיימת למחוק את הפגיעות האנושית כחוויה גופנית, להעצים את כוח הרצון של אלה שיש להם מעמד וכסף ולאפשר להם לשלוט בחברה ולבדל אותה על פי קריטריונים שבשליטת "מומחים" – גנטיקה, משפט, הלכה. העניין הזה רגיש במיוחד בישראל שבה מעמדו האישי של אדם נקבע בידי גברים (דיינים). כל כוח שניתן ל"גנטיקה", בדיקות מעבדה והחלטות ממסדיות, על פני החוויה האנושית הישירה, הוא כוח הפועל בעיקר כנגד נשים ומחליש אותן עוד יותר.
ישנם ישראלים החיים חיים מאושרים ואינם יודעים ואינם יכולים לדעת כי האישה שהרתה אותם שוכבת לה בארץ זרה מוכת חולי ועוני ואין מסייע. הם אינם יודעים אם האישה שהרתה אותם חיה או מתה. זו חרפה לחברה שלנו. לדיינים (שהם גברים) ולזוגות חד מיניים גבריים קל לנפנף את האישה וחלקה מחוץ למשוואה, לנהל את חייהם ואת עולמם הרוחני כאילו אינה קיימת.
כאשר מפקידים תאי רבייה במנגנון תעשייתי של הפריה ושימור, ברור הוא שטעות תיפול במוקדם או במאוחר, גם בנוכחות נהלים מחמירים ובקרת איכות קפדנית. על הנזקקים לשירותי הפוריות להבין כי הפקדה של תאי רבייה ועוברים במערכת ביורוקרטית כרוכה בסיכון של אובדן
אירוניה היא שדווקא זוגות הומוסקסואלים התובעים ובצדק שנכיר בטבעיות של נטייתם ומשפחתם וקוראים שלא נאלץ אותם לחיות בארון של כחש, הם לפעמים מקימים משפחות המתכחשות לקיומה של האם, דוחקים אותה לארון של שיכחה, נתק עוני ומצוקה, ומגדלים ילד כאילו לא היתה לו אם מעולם (בין אם בעלת ביצית ובין אם האישה ההרה) וכאילו נשים הן עריסות ניידות עם ביציות. במקרה של נשיות, אין לומר "יציאה מן הארון", אלא "חדלו מלהיות ארון", מעטפה ביולוגית בשירותם של אחרים ואשר אינה תורמת מהותית לגופם, נפשם וזהותם.
לא ברור עדיין האם החלפת העוברים היא תאונה או רשלנות. מרבית התאונות הרפואיות הן תוצאה של טעויות ולא של מחדלים ורשלנויות. כאשר מפקידים תאי רבייה במנגנון תעשייתי של הפריה ושימור, ברור הוא שטעות תיפול במוקדם או במאוחר, גם בנוכחות נהלים מחמירים ובקרת איכות קפדנית. על הנזקקים לשירותי הפוריות להבין כי הפקדה של תאי רבייה ועוברים במערכת ביורוקרטית כרוכה בסיכון מסוים של אובדן.
שמענו בעבר על תקלות טכניות שגרמו לאובדנם של עוברים מופרים, למשל התקלה שגרמה להפשרה של מאות עוברים בבי"ח "השרון" בדצמבר 2002. חלק מהזוגות עברו טיפולים קשים וממושכים, ואין להקל ראש בסבל ובנזק. חלקם, אולי, איבדו את ההזדמנות האחרונה להורות גנטית. גם בתקלה הנוכחית יש לראות סוג של אובדן להורים הגנטיים. כבד ככל שיהיה, זהו אובדן פעוט לאין ערוך מנטילה בכוח של יונק משדי יולדתו.
על החברה לערוב לכל אישה את המובן מאליו: איש לא ייקח ממנה בכפייה את התינוק אותו היא ילדה. צר לי על ששופטים בישראל ההינו לנזוף באישה אשר כרסה בין שיניה בעוד היא זועקת "צאו לי מהרחם!", "הניחו לי לי ללדת ללא חרדות ולחצים".
בהלכה ובמסורת ישראל ישנה רגישות מיוחדת לבריאות הנפשית של היולדת. איני מבין את ההתעללות הציבורית באישה היולדת. רבנים התירו סוגים מסוימים של חילול שבת על מנת לאפשר לבעל או בת לוויה לשהות ליד יולדת, גם אם אינה סובלת מחרדות או מבעיות רפואיות. אין כל דחיפות בבירור זהותם של ההורים הגנטיים, וספק אם יש אינטרס ציבורי משמעותי בכך (מעבר לתחקור התקלה).
(המאמר התפרסם לראשונה בגירסה מקוצרת בעיתון "הארץ")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
