בתפיסה הפטרנליסטית, הרופא, מתוקף ידיעותיו המקצועיות, יודע יותר טוב מה טוב לחולה ואין צורך למסור לחולה מידע ולקבל את הסכמתו לטיפול רפואי. מאחורי התפיסה הזו יש חוסר אמון ביכולותיו של המטופל להבין ולהחליט בנוגע לבריאותו. בהגדרה נכתב שבגישה הפטרנליסטית המטפל עושה שימוש באמצעים כגון מניפולציות, הסתרת מידע, הטעיה מכוונת ועוד.
מאז הזוועות שנעשו במלחמת העולם השנייה וגיבוש קוד נירנברג, נעשה מאמץ כביר ומתמשך לבנות ולחזק את האוטונומיה של המטופל, שהפכה אבן יסוד ברפואה. בשנות ה-90 נחקק בארץ חוק זכויות החולה. דע עקא, בשנות הקורונה התקבלו על ידי רשויות הבריאות בארץ ובעולם החלטות רפואיות אשר במהותן השעו את האוטונומיה הזו ואשר השליכו גם על הגישה הטיפולית בפרט. וכך כתבה ד"ר לימור שריר בבמה הזו ב-2017 על הפטרנליזם ברפואה: "עוד בימי הביניים, תקופה שבה מחלות ומגיפות הכחידו אוכלוסיות שלמות, גבר הפחד מהן ועימו התלות המוחלטת ברופא, כיודע-כל".
כך, הוטלו חובות רפואיות שונות בחוק על האזרחים: חובת בידוד על חולים ועל מגעים, חובת ביצוע בדיקות רפואיות, חובת עטיית מסיכות, סגרים והגבלות תנועה. התחסנות אמנם לא חויבה בחוק אבל על מי שבחרו לא להתחסן הוטלו הגבלות שפגעו בחופש התנועה, הפרנסה והלימודים שלהם, עד כדי כך שרבים נאלצו לקחת טיפול רפואי (חיסון) למרות שלא רצו.
מי היה מאמין שנסכים להגבלת יציאה מהבית למרחק 100 מטרים? להתחסן כתנאי לכניסה למקומות עבודה ופנאי? לו אכן היה מדובר במגיפת קץ האנושות, אפשר היה לקבל כהכרח בל יגונה פגיעה מסוימת בזכויות הפרט לשם הצלת חיים. אבל מהתחלה היה ברור שלא באבעבועות שחורות עסקינן, הגם שרשויות הבריאות עשו הכל כדי לשכנע אותנו שדווקא כן
במרפאתי פגשתי מטופלים שהביעו תסכול מרופאים שדחקו בהם להתחסן מבלי לתת מידע כמקובל על התועלות ותופעות הלוואי האפשריות. "לכי להתחסן, לכי להתחסן, זה כל מה שהוא אמר", סיפרה לי מטופלת בריאה בת 30 שביקשה מהרופא שלה מידע. הרי תפקידנו כרופאים לתת בידי המטופלים מידע מלא כדי שיוכלו לעשות החלטה מושכלת בנוגע לעצמם.
במרפאתי נהגתי להציג בפני המטופלים את הסיכון הנשקף להם ממחלת הקורונה, בתלות בגיל, במצב הבריאותי ובמשקל הגוף, ומנגד את המידע הקיים על החיסון (תופעות לוואי, העובדה שאינו מונע הדבקה), ובכך סייעתי להם לעשות הערכת סיכונים אישית. מטופלת אחרת, שלקתה בפקקת של ורידי הרגל מיד לאחר החיסון השני, מה שמוכר כתופעת לוואי, סיפרה שאף רופא לא היה מוכן לתת לה מכתב הממליץ שלא תקבל מנת בוסטר.
יעילותו המוגבלת של החיסון במניעת הידבקות היתה ידועה מהתחלה והניסיון לשכנע את הציבור אחרת חטא לאמת. התובנות הללו עוד ילכו ויתבהרו עם הזמן בציבור המקצועי והכללי.
מהלכים רבים שננקטו בארץ בחיסון לקורונה, מתן מנת בוסטר כדוגמה, תוך חריגה מפרוטוקול החיסון שקיבל היתר לחירום, הם לכאורה ניסוי רפואי שנעשה באזרחי ישראל מבלי לקבל את הסכמתם המודעת. התוצאות אף התפרסמו בעיתונים רפואיים מובילים בעולם, בחתימת בכירים במערכת הבריאות, בשיתוף עם יצרן החיסון - עניין תמוה כשלעצמו המעלה חשש לניגוד עניינים של הרגולטור. בכירים התגאו בישראל כמדינת הניסוי העולמית. מתן מנה רביעית לחיילי צה"ל הצעירים והבריאים נמצא אף הוא בקטגוריה הזו. כל אלה מעלים שאלות אתיות קשות.
הפחד העניק כוח עצום לרופאים ולממשלות. יתרה מזה, נעשה מאמץ גדול מצידם לטפח ולהעצים את הפחד הזה. מי היה מאמין שנסכים להגבלת יציאה מהבית למרחק 100 מטרים? להתחסן כתנאי לכניסה למקומות עבודה ופנאי? לו אכן היה מדובר במגיפת קץ האנושות, אפשר היה לקבל כהכרח בל יגונה פגיעה מסוימת בזכויות הפרט והמטופל לשם הצלת חיים. אבל מהתחלה היה ברור שלא באבעבועות שחורות עסקינן, הגם שרשויות הבריאות עשו הכל כדי לשכנע אותנו שדווקא כן.
בכירים ורופאים, לא רק שהפליגו בהנחיות ובהגבלות מיותרות והתבטאו באגרסיביות בגנות מי שבחרו לא לקחת טיפול רפואי, אלא אף בתוך עולם הרפואה נאטמו לשמוע עמדות שונות מאנשי מקצוע, קיבלו החלטות בהיעדר שקיפות ובכך פגעו בדיון הרפואי והמדעי
רוב ההתערבויות הלא פרמקולוגיות (NPI) למניעת תחלואה כגון סגרים, סגירת בתי ספר, בידודים ומסיכות, לא הוכחו כיעילות במניעת תחלואה, ואת תוצאותיהן ההרסניות לנפש, לבריאות, לכלכלה, לחינוך ולחברה אנו חווים כעת. אין זו חוכמה בדיעבד - הח"מ וחבריו אמרו זאת בזמן אמת. יעילותו המוגבלת של החיסון במניעת הידבקות היתה ידועה מהתחלה והניסיון לשכנע את הציבור אחרת חטא לאמת. התובנות הללו עוד ילכו ויתבהרו עם הזמן בציבור המקצועי והכללי.
היבט נוסף של חזרת הפטרנליזם הרפואי הוא יהירות, רהב והיבריס של בכירים ורופאים, שלא רק שהפליגו בהנחיות ובהגבלות מיותרות והתבטאו באגרסיביות בגנות מי שבחרו לא לקחת טיפול רפואי, אלא אף בתוך עולם הרפואה נאטמו לשמוע עמדות שונות מאנשי מקצוע, קיבלו החלטות בהיעדר שקיפות ובכך פגעו בדיון הרפואי והמדעי, שהוא נשמת אפה של הרפואה. לכל הפחות אפשר היה להכיר בכך שהדברים שנויים במחלוקת ולהקפיד על חובת הזהירות שלנו כרופאים.
הפטרנליזם החזיר אותנו לתקופות אפלות בהיסטוריה של הרפואה והמדע. לנו, הרופאים, יש אחריות לחברה שבה אנו חיים. מאיתנו מצופה להקפיד קלה כחמורה בסטנדרטים אתיים ומוסריים ולהיזהר בכוח שהופקד בידינו. בתחושתי, זהו שבר גדול לכתוב שלא עמדנו בפיתוי וגרמנו נזק יותר מתועלת.
אנו נמצאים על פרשת דרכים. המשך ההידרדרות במדרון הפטרנליזם הרפואי ברמת המערכת וברמת המטפל אינו בריא: חוסר האמון במטופל, שהפטרנליזם מבטא, חותר תחת האמון של המטופל ברופא ובמערכת הבריאות. אמון הדדי הוא הבסיס למערכת היחסים מטפל-מטופל. יש צורך דחוף בהבנה עמוקה של הכוחות והתהליכים בתוכם אנו פועלים, ולכוון לשיבה לענווה, לצניעות, לדיון מקצועי שקוף ולמתן אמון בהחלטה מודעת של בני האדם בכל דבר הנוגע לבריאותם מתוך החמלה שבבסיס הפרופסיה הרפואית.