דעות

אני מכירה אותו כמו את כף ידי: הוא ה-אונקולוג שהייתם רוצים לצידכם

ד"ר רונן ברנר, מנהל המכון האונקולוגי בוולפסון, הוא לא קדוש וגם לא חף מטעויות, אבל התעמרות? אלימות? השפלות? בחיים לא! אני חותמת על זה בביטחון מוחלט וללא צל ספק. כמה קל להרוס חיים של בנאדם...

ד"ר רונן ברנר, מנהל המכון האונקולוגי ב"וולפסון". צילום: דוברות בית החולים

(המאמר פורסם לראשונה כפוסט בפייסבוק)

קראתי את הכתבה שפורסמה ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" ועסקה בסערה בבית החולים וולפסון ובתלונותיהן של אחיות המכון האונקולוגי נגד מנהל המכון ד"ר רונן ברנר.

ד״ר רונן ברנר, מנהל המכון האונקולוגי ב"וולפסון", הוא אחד החברים הכי טובים שלי כבר למעלה מ-20 שנה. רונן הוא אח מבחירה ובן בית. אני רופאה כבר עשר שנים ומשופשפת גם בכובע השני, הפחות מוצלח, כמטופלת (אונקולוגית, בין היתר). ההיכרות שלי עם הנהלת בית החולים וולפסון היא מינימלית, את אחיות המכון שהתראיינו לכתבה איני מכירה ואני בטוחה שגם הן כואבות, אבל את רונן ברנר אני מכירה כמעט כמו את כף ידי.

פגשתי במהלך השנים, כרופאה וכחולה, הרבה מאד רופאות ורופאים, מכל מיני סוגים. רונן ברנר הוא אדם ורופא יוצא דופן - אין רופאים כאלה. הוא הקדיש ומקדיש את כל חייו לרפואה ולמטופלים.

כשאני מתקשרת אליו - הוא ת-מ-י-ד בבית החולים. אבל לא בשעות העבודה המקובלות שאנחנו, הרופאים, מכירים, אלא יום יום, משבע או שמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה לפחות. יום יום, מהבוקר עד הלילה, במכון האונקולוגי. רונן לא ממהר לעבודה משתלמת יותר בקופות החולים וגם לא למרפאה פרטית. הוא ליטרלי גר ב"וולפסון". כסף לא מעניין אותו ולא חשוב בעיניו, כך מאז ומתמיד, למרות שלא גדל בשפע, בלשון המעטה. לא טיולים לחו״ל ולא אוטו חדש ולא דירה מפונפנת. הוא נוהג באוטו ישן, יד שנייה או שלישית, וגר בדירת שני חדרים שאותה הוא כמעט ולא פוגש.

ועדיין, כשאני פונה לרונן ומבקשת שיראה בהתנדבות שורד שואה שפנה ללמענם - רופאות ורופאים למען שורדי שואה, הוא תמיד תמיד ימצא את הזמן, אפילו לביקור בית בעיר מרוחקת, אפילו בשבת, וישאיר לאותו שורד גם את מספר הסלולרי הפרטי שלו, ליתר ביטחון.

חשבתי שמוטב לו לעבור למקום אחר, לסביבת עבודה מיטיבה, חיובית, תומכת ומצמיחה. בשביל עצמו, בשביל המטופלים שלו. ״מה אתה צריך את זה?״, תמהתי. אבל רונן לא רצה לשמוע. ״אני לא יכול לעזוב את המטופלים שלי״, ענה לי

בארוחות שישי משפחתיות, רונן מספר על המטופלים שלו. על המטופל ההוא שנמצא לו טיפול off-label שהאריך את חייו בשנתיים. על המטופלת שאובחנה עם סרטן גרורתי והיום, חמש שנים אחרי, היא נקייה ממחלה וזוכה לחתן בת. על המטופל הצעיר עם המלנומה הגרורתית שקיבל טיפול קו שלישי וב-CT האחרון אין עדות למחלה ואם אני לא מתרעמת, הוא גם שולף ומראה לי את ה-CT על צג הסלולרי, והעיניים שלו בורקות כמו ילד שקיבל לגו חדש. הוא מספר גם על אלה שלא הצליח לעזור להם ועל אלה שאי אפשר, ולפעמים גם על הכועסים ועל המתוסכלים. לכולנו יש גם כאלה, בטח בעולם הכל כך קשה (בעיני, הכי קשה) של אונקולוגיה.

רונן נושא את כולם איתו, את החיים ואת המתים, את אסירי התודה ואת המאוכזבים, והוא נאבק על כל אחת ואחד מהם כאילו היו אמו או אביו. ממש ככה, קצת קשה להסביר במילים.

לפעמים זה מכביד, הרי מי רוצה לדבר על מחלות קשות בארוחת שישי? בואו נדבר על פוליטיקה, מסעדות חדשות שנפתחו ועניינים שמחים. אבל המטופלים הם חייו וכל אחד מהם הוא עבורו עולם ומלואו, שווה וראוי ובעל זכות שילחמו עליו ועל חייו.

רונן הוא לא תמיד אדם פשוט. גם את זה אני יודעת. החברות שלנו ידעה גם תקופות פחות טובות. עם חלקים מהכתוב ב"7 ימים" אני אפילו יכולה להזדהות - גם לי קשה להשיג אותו בטלפון, הוא על פי רוב לא עונה כשהוא עם מטופלים, והוא כמעט תמיד עם מטופלים. בעיה.

בסיפור הנוכחי, מול הנהלת בית החולים ואחיות המכון, שתחילתו כבר לפני כשלוש שנים, לא תמיד הסכמתי עם הדרך, ואף נפער בין רונן לביני מרחק מסוים בשל כך. חשבתי (והשמעתי) שמוטב לו, לרונן, לעבור למקום אחר, לסביבת עבודה מיטיבה, חיובית, תומכת ומצמיחה. בשביל עצמו, בשביל המטופלים שלו. ״מה אתה צריך את זה?״, תמהתי. אבל רונן לא רצה לשמוע. ״אני לא יכול לעזוב את המטופלים שלי״, ענה לי בכעס שוב ושוב.

‎ד״ר זהבית זיו-נר, המנהלת הקודמת של בית החולים וולפסון, שעזבה את תפקידה כשנה לפני פרוץ הסכסוך, מספרת בכתבה: ״עד אז, מעולם לא היו בעיות בהתנהלות של ד״ר ברנר, בהתנהגות שלו, או טענות של האחיות כלפיו. היה רוגע תעשייתי מוחלט. אז למה זה קורה רק עכשיו? בנאדם פתאום הפך את עורו והתחיל להיות לא נחמד? לדעתי האישית יש פה קנוניה נגדו״.

סיפור קצר: בקופת החולים שבה אני עובדת (בסמיכות גאוגרפית לבית החולים וולפסון) אירועי אלימות אינם עניין נדיר. כשהתחלתי לעבוד שם, לפני כמה חודשים, הופתעתי לגלות שדלת חדרי ננעלת מבפנים, אוטומטית, שכדי להכניס מטופל אני צריכה ללחוץ על לחצן חבוי לפתיחת הדלת ושעל כל טלפון במרפאה מורכב לחצן מצוקה גדול. כבר ביום העבודה הראשון שלי שם, הבנתי מדוע (אני חושבת שאין צורך להסביר).

תמונת הפפראצי שמופיעה בראש הכתבה, של רונן האוחז במכל גז מדמיע (שבו החזיק ולא השתמש לצורך הרתעה של בן משפחה שהתפרץ לחדרו ואיים עליו) כאחרון העבריינים, הכעיסה אותי באופן מיוחד. יש גבול להסתה ולציניות, ולא - לא כל האמצעים כשרים

צילום: מתוך "7 ימים"

אתמול, עלה בקבוצת הפייסבוק של הרופאות פוסט שעניינו כלים להגנה עצמית במרפאה - כן כן. עצוב, לא? את הפוסט פתחה רופאה שסיפרה שרכשה גז מדמיע למקום עבודתה. עשרות תגובות של רופאות מרחבי הארץ הבהירו שכך נוהגות רבות, ולא מהיום. היו שייעצו לה להצטייד גם בגאדג׳ט של אזעקה ניידת שמתחברת לצרור המפתחות, ואחרות המליצו דווקא על שוקר חשמלי והסבירו שהתזת גז מדמיע בחדרון מרפאה קטן עלולה לנטרל גם את המותקף עצמו.

סיימתי לקרוא את הפוסט ועשרות התגובות לו בשעת לילה מאוחרת, גלשתי חיש לאמאזון והזמנתי לי stun-gun ורוד קטן, משולב בספריי פלפל (2 ב-1, אני מסודרת).

תמונת הפפראצי שמופיעה בראש הכתבה, של רונן האוחז במכל גז מדמיע (שבו החזיק - ולא השתמש - לצורך הרתעה של בן משפחה שהתפרץ לחדרו ואיים עליו, כן?), כאחרון העבריינים, הכעיסה אותי באופן מיוחד. יש גבול להסתה ולציניות, ולא - לא כל האמצעים כשרים.

אני יכולה רק לאחל לכתב "7 ימים" שלא ימצא את עצמו, כמוני, כמונו, עובד כשגרה מאחורי דלת נעולה, חמוש בגז מדמיע ו/או שוקר, ובעיקר, עובד בפחד אמיתי ומוצדק להפוך לקורבן הבא של האלימות היומיומית במערכת הבריאות (וכן, גם לרופאים-גברים מותר להרגיש מאוימים וזכותם להגנה עצמית עומדת להם!).

רונן עובד באי ספיקה תמידית, במצוקת כוח אדם ובתנאים לא-תנאים, כבר תקופה ארוכה מדי. הוא לא יסרב לאף מטופל שפונה לעזרתו (וכן, זה מעמיס עליו עצמו ועל המערכת, גם על צוות הסיעוד - מאוד). רונן נלחם גם כשרופאים אחרים הרימו ידיים

אז רונן ברנר הוא כל מיני דברים. לא מסודר – כן. לא תמיד עונה/ מחזיר טלפונים - כן (מצד שני, אני גם לא מכירה עוד מנהל מחלקה שלכל מטופליו, מאות אם לא יותר, יש את המספר הפרטי שלו). עקשן – כן. יכול להיות קצר או חסר סבלנות - ייתכן.

רונן עובד באי ספיקה תמידית, במצוקת כוח אדם ובתנאים לא-תנאים, כבר תקופה ארוכה מדי. הוא לא יסרב לאף מטופל שפונה לעזרתו (וכן, זה מעמיס עליו עצמו ועל המערכת, גם על צוות הסיעוד - מאוד). רונן נלחם גם כשרופאים אחרים הרימו ידיים (ויש שיגידו, גם במקרים עם סיכוי נמוך מאוד מלכתחילה - אולי). רונן הוא לא קדוש וגם לא חף מטעויות, גם אני לא, גם אתם, כנראה. אבל התעמרות? אלימות? השפלות? בחיים לא! ואני חותמת על זה בביטחון מוחלט וללא צל צלו של ספק. כמה קל להרוס חיים של בנאדם...

מעל לכל - רונן הוא רופא מקצועי, ידען, יצירתי, מבריק, חומל, אנושי ומסור בצורה בלתי רגילה. הוא ה-רופא, ה-אונקולוג, שהייתם רוצים לצידכם ואיתכם בדרך הקשה הזו. האמינו למטופלים הרבים שהתייצבו לצידו, וגם לי - מניסיון.

עבור המטופלות והמטופלים הרבים של רונן, השמיים נפלו השבוע. שוב נפלו. הם מייחלים לרגע היקיצה מחלום הבלהות הזה, שנקלעו אליו בעל כורחם. הלוואי וכל הנוגעים בדבר ישכילו למצוא מוצא לדרך, שלא על חשבון החולים. יש דברים שפשוט אסור שיקרו.

הכותבת היא מומחית ברפואה פנימית, יוזמת ומייסדת עמותת למענם - רופאות ורופאים למען שורדי שואה

נושאים קשורים:  ד"ר תמרה קוליץ,  ד"ר רונן ברנר,  אונקולוגיה,  חדשות,  דעות,  המרכז הרפואי וולפסון
תגובות
אנונימי/ת
27.06.2022, 11:41

כל הכבוד לדר קוליץ! מילים כדורבנות

27.06.2022, 20:29

את חברה אמיתית וקולגה מהסוג שהייתי רוצה לידי. שמחתי לקרוא.

29.06.2022, 14:08

💙
תודה

אנונימי/ת
27.06.2022, 22:10

בסיפור הזה אין פיות טובות
ברנר מלכלך על וולפסון והדליף החוצה את הסקנדל עם פארס אבו עכר
מסתובב בבית החולים ומספר שאנגל בדרך החוצה
אנגל כפי שרואים לא נשארת חייבת
ובית החולים מפסיד..

גאה בך תמרה.

29.06.2022, 14:08

🙂
תודה

תגובה מעולה ומרגשת לזוהמה הרגילה של התיקשורת. יישר כוח

29.06.2022, 14:10

תודה 🙏🏻

אנונימי/ת
28.06.2022, 08:32

עצוב מאוד שהנהלת בית חולים לא יודעת להגיע לעמק השווה ומביאה את הדברים לידי משבר בכוחניות ובחוסר מקצועיות, לא מפתיע

אנונימי/ת
28.06.2022, 12:59

כל הכבוד לכותבת האמיצה. נדיר במחוזותינו למצוא רופא שמפרגן לרופא אחר בפרהסיה. מעבודת משותפת רבת שנים עם רונן אני מסכימה עם כל מילה . הלואי שהיו לנו עוד רופאים כמוהו. בושה להנהלת בית החולים שבמקום לטפח אותו ולהעלות את פועלו על נס מכפישה אותו ומנסה להיפטר ממנו.

29.06.2022, 14:09

תודה על התמיכה

21.07.2022, 13:40

חבל שאת אינך אמיצה מספיק להזדהות בשם- את כותבת כאנונימית!

אנונימי/ת
28.06.2022, 20:04

ד"ר קוליץ, תודה לך על המילים האמיצות. מסכימה עם כל מילה

29.06.2022, 10:38

מרגש לקרוא כתב הגנה אנושי של רופא על חברו. בידי המדיה ניתן כח בלתי מוגבל להרוס מפעל חיים של איש מקצוע, ללא נטילת אחריות וללא מגבלות אתיות.

29.06.2022, 14:09

תודה רבה

30.06.2022, 13:21

אינני מכירה את הנפשות הפועלות, נאמר מזמן: חיים ומוות ביד הלשון, ובאצבע על המקלדת...טוב תעשינה הלשון והאצבעות אם תתאפקנה מעט בטרם מתבטאות...

אנונימי/ת
30.06.2022, 21:08

מחזק אותך דר' קוליץ, העמיתים שלנו לצערי הרב, כולל רופאים וצוות סיעודי ברובם אדישים במקרה הטוב או מנסים לכתול מישהו טוב ומבריק במקרה הגרוע. מקצועיות ,התמסרות לחולים , תובענות הנדשת מתקבלות כהתעמרות והעלבה כלפי צוות סיעודי. רוב האחיות מסורות ועובדות כתף מול כתף עם צוות רפואי. אבל יש גם יוצאי דופן. רפואה כמקצוע הפך להיות סוג של קניבליזם, הרופאים הטובים מחוסלים ע''י כל מיני קנאים, פסוידוחברים, צוותים סיעודיים שלא עונים לדרישות מקצועיות.

17.08.2022, 21:05

דר קוליץ היקרה, כל הכבוד על הערכיות החברות והאומץ שהפגנת בשורות אלה. מבלי שמכירה הנפשות הפועלות כמה טוב שיש אנשים כמוך שלא מפחדים לצאת עם אמת כנגד הסחף, הצהוב, השקרי. כל אלה נמכרים במהירות בכל עמוד חדשות וציוץ טוויטר. ורופא מסור שעובד בתנאים בלתי אפשריים, המציאות הקשה היומיומית של רופא מסור שעובד בתנאים לא תנאים בשירות הציבור- זו אמת שלא מעניינת....לא "מוכרת". עצוב עצוב, ותודה לך שעמדת איתנה והשמעת קולך.