בתקופה האחרונה התגבר השיח המקצועי, הציבורי והפוליטי על הקמה של בתי חולים חדשים – בבאר שבע, בקריית אתא, בסכנין ובכרמיאל. שיח מבורך וחשוב שבהחלט מתכתב עם הצרכים הקיימים והמתפתחים של אוכלוסיית ישראל. שיח שביחס לחלק מבתי החולים האלה (לדוגמה, בבאר שבע) מתקיים כבר יותר מדי שנים וראוי שהעניין יעבור משלב המילים לביצוע.
עם זאת ולמרות כל הביורוקרטיה הישראלית שמאפיינת את תחום התכנון והבנייה, ההקמה הפיזית של בתי החולים היא דווקא החלק הפשוט והקל. האתגר האמיתי שבפניו ניצבת מערכת הבריאות הוא מאיפה יגיע כוח האדם המקצועי שיעבוד בכל בתי החולים החדשים? האם זה יהיה כוח אדם תוספתי, או ששוב נחווה בעיקר קניבליזם בתוך מערכת הבריאות?
כבר היום שמיכת כוח האדם המקצועי קצרה עד מאוד, והגמישות של מערכת הבריאות מושפעת רבות ממגבלת כוח האדם שבה. כך למשל, הגם שבשנה האחרונה נוכחנו לגלות עד כמה מכשירי האקמו חיוניים להתמודדות עם גלים של תחלואה קשה בקורונה, היכולת להרחיב מערך חיוני זה מוגבלת. אמנם ניתן לקנות עוד מכשירי אקמו רבים ובכך להתאים לכאורה את מערך האשפוז לאתגרי השעה, אך בפועל רבים מהמכשירים ייוותרו מיותמים באריזתם פשוט כי אין מספיק צוותים בעלי הכשרה או ניסיון להפעיל אותם.
בעיית כוח האדם מקבלת ביטוי לא רק ביכולת המוגבלת לפתוח בתי חולים חדשים או להרחיב שירותים חיוניים, אלא גם באפשרות לקצר תורים לבדיקות, לניתוחים או לרופאים מומחים. כך לדוגמה, לצד העובדה כי במדינות ה-OECD יש בממוצע פי 3 יותר מכשירי MRI (17 מכשירים לכל מיליון תושבים) מישראל, כבר היום יש מחסור ממשי של טכנאי MRI - מה שמוביל לפגיעה מסוימת ביכולת ההפעלה של המכשירים.
ואולם גם אם מחר בבוקר יצנחו מהשמים עשרות מכשירי הדמיה חדשים, הבעיה האמיתית לא תשתנה - היא רק תשנה מיקום. אמנם זמן ההמתנה לביצוע הבדיקה יכול להתקצר (אם יכשירו עוד טכנאים), אך צוואר הבקבוק פשוט ינדוד למקום אחר – המתנה ארוכה לפיענוח. אז נכון, בעתיד, בחלק מהסיטואציות הרפואיות AI עשוי לסייע להוריד את העומס מהרדיולוגים, אבל עד שזה יקרה יעברו עוד לא מעט שנים, כשבינתיים הרבה מטופלים כבר משלמים את מחיר ההמתנה. כל עוד לא יהיו מספיק מכשירי הדמיה לצד כוח אדם מקצועי (טכנאים ורופאים בעלי התמחות ברדיולוגיה), מטופלים ימשיכו לחוות שבועות ארוכים של חרדה ומתח מרגע ההפניה לבדיקה ועד לאבחון הבעיה.
לאורך השנים הוקמו במערכת הבריאות יותר מ-15 ועדות שונות שעסקו בנושא של מצוקת כוח אדם במערכת (ועדת לוננפלד, ועדת הלוי, ועדת פזי, ועדת בן־נון, ועדת חורב ועוד). רובן ככולן התמקדו במחסור התמידי של רופאות ורופאים מסיבות רבות ומגוונות, המלצותיהן יושמו בצורה חלקית במקרה הטוב אך רבות מהן נותרו בבחינת דיו שחור על דף נייר לבן.
מנתוני מנהל תכנון אסטרטגי וכלכלי משתקפת תמונה מטרידה, שלפיה אם לא יינקטו צעדים בהקדם, עד 2035 שיעור הרופאים בישראל יצנח ל-2.9 רופאים ל-1,000 נפש (3.2 כיום בישראל, לעומת 3.49 בממוצע מדינות ה-OECD). המחסור הזה מורגש היטב בקהילה ובבתי החולים, ובעתיד הוא אף צפוי להחמיר עקב גלים משמעותיים של כוח אדם מקצועי שיוצא לפנסיה בעשור הקרוב.
לאחר חודשים של עבודת ועדה - בראשות פרופ' רוני גמזו ובחסות המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות ומדיניות בריאות ומשרד הבריאות - התפרסם היום דו"ח חדש שעוסק בתכנון ארוך טווח של כוח אדם רפואי וסיעודי. הדו"ח יכלול המלצות מפורטות בניסיון לבלום את עוצמת הירידה בכוח אדם רפואי וסיעודי - החל מהגדלת כמות מקבלי רשיונות ברפואה (ל-2,000 בשנה) ובסיעוד (ל-5,800 בשנה), דרך הגדלת השדות הקליניים והקשר בין האוניברסיטאות ובין בתי החולים, ועד תמהיל מקצועות הרפואה והפיזור שלהם ברחבי המדינה.
עם זאת, ודווקא בשל מקצועיותה, רצינותה וחשיבותה של הוועדה, חבל שלא נתנו את הדעת באותה הזדמנות לתמונה המלאה. מלוא תשומת הלב (שוב) מתמקדת רק ברופאות ורופאים, אחיות ואחים, בעוד מערכת הבריאות מבוססת על מגוון רחב של עובדים מקצועיים נוספים במצוקה - בהם כוח עזר מיומן, טכנאי הדמיה, טכנאים רפואיים, פסיכולוגים רפואיים, עובדי מעבדה, פיזיותרפיסטים ועוד מקצועות בריאות רבים נוספים.
תמיד היינו טובים לאבחן את הבעיה, אך לא בהכרח לפתור אותה. כאמור, נדמה שכולם מבינים שכוח אדם מקצועי הוא תנאי שבלעדיו מערכת הבריאות לא יכולה להתקדם ולהתפתח. לכן, הזיהוי ואפיון המצב הקיים והעתידי הם לא הבעיה אלא הקושי הכרוני של מדינת ישראל להוציא לפועל המלצות חיוניות וטובות. במציאות המתפתחת, שבה יש גידול והזדקנות אוכלוסיה ויציאה מואצת לפנסיה של כוח אדם רפואי וסיעודי, מערכת הבריאות ניצבת בנקודת האל־חזור. ככל שממשלת ישראל מבקשת לדאוג לבריאות הציבור, היא חייבת לפעול בהקדם ליישום ההמלצות החשובות והטובות של הוועדה שזה עתה סיימה את עבודתה.
הכותב הוא מומחה למשפט רפואי; מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ובפקולטות למשפטים, חבר הוועדה לחיזוק הרפואה הציבורית (ועדת גרמן)
(המאמר התפרסם לראשונה ב"דה מרקר")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
