יש תמונת ניצחון היסטורי! הרופאים שלקחו את מכתבי ההתפטרות והסטודנטים לרפואה שעדיין לא עמדו בבחינות הגמר חוגגים. אנחנו, אלה שהפכנו אותם לעבדים, שרַדינו בהם והשארנו את בית החולים הציבורי בשעה שלוש והלכנו לעבוד תמורת כסף במקומות אחרים – אנחנו המובסים. הפסדנו את שכרנו ואת הכבוד. ואולי לא כך? אלה הם המתמחים שכבר סיימו התמחות ואוטוטו יהפכו לאדוני העבדים החדשים, שאמנם יעבדו פחות שעות, אבל עדיין יתרפקו על זכרונות הלחימה בשדות הקרב של נתיבי אילון ומול ביתו של שר הבריאות, ובמשך כל השנים הבאות של התמחות נוספת ועלייה בדרגה יעבידו את המתמחים החדשים, כי רפואה איננה מקצוע אלא דרך חיים לא קלה, אבל לא הייתי בוחר בשום מקצוע אחר, בוודאי לא בהייטק.
הצטרפות הסטודנטים לרפואה למאבק לקיצור תורנויות היא שגרמה לי לחוש תסכול עמוק ואכזבה. במשך מספר שנים עסקתי בחינוך רפואי והיה ברור כי יש צורך להוסיף לתכנית הלימוד העמוסה שיעורים להעמקת יכולת האמפטיה, ימי לימוד על ספרות ושירה ויחסי רופא-חולה כפי שהשתקפו אצל בולגקוב ובכתבי צ'כוב, כמו גם ב"מגילת סן מיקלה", שכולה אהבת אדם; שיעורים המלמדים קודי התנהגות ליד מיטת החולה, לבוש מתאים, שמירה על כללי פרטיות המטופל, בהם מתרגלים כיצד לבשר בשורה רעה, איך להודות בטעות שנעשתה ומציירים דמות רופא אידיאלי – כמו אלה שבדקו על גופם תרופה חדשה או צנתר מתקדם.
הסטודנטים לרפואה נבחרים מתוך מספר רב של מועמדים שכולם עברו את המשוכה של בחינה שעוסקת ביכולת קוגניטיבית, ובנוסף מומחים במדעי ההתנהגות בוחנים את אישיות המועמדים במיקרוסקופ אלקטרוני. קבלת התשובה החיובית - "התקבלת ללימודי רפואה" - היא יום חג שלא יישכח, לשמחת ההורים ובני המשפחה. בבחירה, אין כל סלקציה למעט ניתוח תוצאות שניתנות לכימות, וכל הנרשמים והמועמדים יודעים כי אינם הולכים רק ללימוד תובעני במשך שש שנים, אלא לאחר מכן הלילות יהפכו לשינה ליד טלפון, שעות העבודה יהיו בלתי נספרות, וזאת לצד הסכנות לעובדי הרפואה: הידבקות במחלה, אלימות במחלקה לרפואה דחופה, חשיפה לקרינה, לחומרים קרצינוגניים וגם לתביעות משפטיות בשל שגיאה שחלילה תבוא ביום מן הימים.
כאשר ראיתי את הסטודנטים לרפואה מכים על דלתות וחלונות כעולים על בריקדות, חוסמים את הכבישים, מניפים את השלטים שתוכנם פוגע ושוכחים את מה שלא למדו מן ההיסטוריה – שיש לכבד את המורים ויש לנהוג באופן שווה בכל בני האדם; כאשר ראיתי את ההתגייסות הזו למען שכר והטבת תנאי עבודה, שכמעט ולא ניתנים להטבה, חשתי אל מול פני המראות הללו כי החינוך הרפואי נכשל כישלון חרוץ.
מעטים הסטודנטים אשר על אף עומסי הלימודים, בד בבד עם הקמת משפחה, מוצאים את הזמן לפעילות מחאתית או לפעילות חברתית. הרי הם רואים את מצוקת האשפוז, רואים את סבל החולים במחלקה צפופה, יודעים כמה יקר הוא הטיפול הרפואי כאשר מראים להם את מחירו של צנתר לבבי למשל. הם גם יודעים כי בפריפריה יש מחסור ברופאים. הפגנות ופעילות בנושאים הללו הם של יחידי סגולה, אחוז קטן כי יש צורך בפעולה שקטה וממושכת ותובענית כמו המקצוע אליו התקבלו כמורמים מעם, כבעלי פוטנציאל להיות מוליכי הרפואה שתטפל בנו, המורים שלהם. אבל הם בחרו להיות כמפגינים מזי רעב הנלחמים על פת לחם, כפועלי מפעל שנסגר וחרב עולמם. סוגרי כבישים כמוצא אחרון. טוב שלא הרוו את מדי הלבן והירוק בחומר בעירה ושרפו עצמם מול משרד הבריאות.
בתום "סכסוך העבודה" לקחו הרופאים, למזלם, את מכתבי ההתפטרות שמא יישארו ללא פת לחם כלל והסטודנטים יחזרו לכיתות הלימוד, ילמדו אתיקה ואמפטיה ויעברו את הבחינה הזו בציון טוב מאוד, אבל זה מה שנקרא ידע דקלרטיבי – יודעים לדקלם אבל לא מסוגלים להפנים. חבל. עוד ניצחון כזה ואבדנו.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
