שנת 2015. אני בתחילת ההתמחות שלי ברפואה פנימית. פגישה בגורד שחקים תל אביבי במשרד יעוץ אסטרטגי מוביל, שהצלחתי לרתום לדבר הזה שכבר הספקנו לשכוח - "מאבק המתמחים". אבק 2011 שקע מזמן וברור לי שחייבים להרים את דגל המאבק שוב, אבל ממש לא ברור לי מאיפה להתחיל.
מה שנשאר מהמאבק ההוא זה בעיקר אני, מספר פעילים ומתנדבים, שאפשר לספור על כף יד, קבוצת פייסבוק מנומנמת, אפס משאבים ובעיקר תחושת הזלזול במתמחים ובמצוקות שלהם – זה נשאר גם נשאר. לכולם ברור שזה לא מצב שיכול להימשך. חייבים להגיע להישגים ומהר, חייבים להקים ארגון, אחרת הרעים שוב ינצחו, כמו שהיה עד עכשיו.
אנחנו בפגישת סיעור מוחות. "מה הכי מפריע למתמחים?" אני נשאל. "מה העוול הכי ברור? שכולם יבינו, כולל הציבור?".
אין לי ספק מה התשובה. יש אינספור עוולות במערכת שלנו, אבל להעביד בן אדם בכמות כזו של שעות, זה משהו שתמיד היה נשגב מבינתי. "תורנות של 26 שעות", אני עונה מיד.
היועצים בחדר לא בטוחים שהבינו. "כמה שעות!? אבל אתם ישנים באמצע, נכון?". מתחילה שיחת התדהמה הרגילה. אחרי הסבר קצר, הם עדיין המומים. "לא יכול להיות שזה מה שקורה בבתי החולים. אף אחד בציבור לא מכיר את זה". הלוואי שיכירו, אני חושב לעצמי בלב, הלוואי.
עברנו גיוס המונים, הקמת ארגון עובדים מאפס, תרומות, הכשרת פעילים, התנגשות עם ארגון עובדים חזק ומיושן, חוקרים פרטיים, פוליטיקה קטנה וגם גדולה, פיגועי פייסבוק, בג"צ, ביה"ד לעבודה, צווים דחופים, סיוע למתמחים, שיחות אל תוך הלילה, העברת מקל להנהגה חדשה ומרגשת, והנה יום הניצחון שחיכיתי לו שנים
אני אומר להם שזה ה-מאבק, הכי ברור, הכי צודק ושיסחף אחריו את כל המתמחים והסטודנטים בישראל, אבל האמת? אני חצי-מאמין בזה וחצי-מקווה. קצת שואל את עצמי האם המאבק הוא בראש שלי בלבד, דון קישוט עם חלוק לבן.
"תגיד", שואל אותי אחד מהם, "מה דעתך על הסלוגן '26 שעות הורגות חולים'? מזעזע מדי?".
"בול", אני עונה. "מה שמזעזע היא המציאות".
פאסט פורוורד ל-2021. עברנו גיוס המונים, הקמת ארגון עובדים מאפס, תרומות, הכשרת פעילים, הנהגה ארצית, הנהגות מקומיות, הקמת צוות מקצועי, אינספור מאבקים קטנים לאורך הדרך, התנגשות עם ארגון עובדים חזק ומיושן, חוקרים פרטיים (לא אני שלחתי), פוליטיקה קטנה וגם גדולה, פיגועי פייסבוק, בג"צ, הליכים בבית הדין לעבודה, צווים דחופים, סיוע למתמחים, פגישות תכופות, שיחות אל תוך הלילה, העברת מקל להנהגה חדשה ומרגשת. והנה היום הוא יום הניצחון שחיכיתי לו שנים.
שנים שהלכתי לשון עם מאבק המתמחים. שנים שחלמתי עליו בלילה. שנים כשהתעוררתי זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. שנים שהוא היה המשפחה השנייה שלי, האהבה הגדולה ועכשיו הילד שגדל ועזב את הבית.
אבל יותר מהכל, אני חושב שהיום הזה ממחיש, שבעולם ציני וקר של אינטרסים ועסקנים, עדיין קבוצה קטנה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם ומוכנים להקריב לא מעט עבורה, יכולה לנצח כוחות גדולים מהם. בעולם של פסימיות ופחד, יש רגעים שבהם האופטימיות והתקווה משתלטות. בעולם שבו כולם נראים דואגים רק לעצמם, פתאום מי שליכדו שורות ונלחמו כאיש אחד מביאים הישגים היסטוריים. בעולם שבו הרעים הם החזקים ששולטים בכולנו, יש עדיין מקרים שהטובים מנצחים.
אז לחיי הניצחון של הטובים. לחיי המתמחים. לחיי עולם שבו רופאים צעירים עובדים בתנאים אנושיים. לחיי הבריאות של כולנו.