דעות

מה מצב הפצועים? תשכחו מקל, בינוני או קשה

זכות בסיסית של פרטיות החולה בטלה ומבוטלת מדי יום ביומו על ידי מנהלי מחלקות ובתי חולים, רופאים, פראמדקים ומחלצי נפגעים - כולם גיבורים. העיקר לדווח לתקשורת בפרטי פרטים ועם כמה שיותר "צבע"

"בכניסה לבית החולים, מול מיקרופון פתוח, תוכלו לקבל את שם הילדה שנפגעה, בת כמה היא, מי הרופא המטפל, מה היתה הבעיה הרפואית, איזה עורק נפגע, מה ראו בדימות וכן מי מהצוותים היה שותף בטיפולה". צילום: אלון נדב/ פלאש 90

זה הרגע החשוב ביותר. בכניסה לבית החולים, כמובן על רקע סמל בית החולים והארגון הרפואי, מראיינים את גיבור התקרית שהוא לא אחר מאשר מנהל בית החולים (או סגנו). במקרה של פצועי תאונות דרכים מצטלם הפראמדיק ומספר כי "עשינו הנשמות והחייאה". כל אלה מעולם לא ביקשו רשות מאת הפצוע לשמש כפרסומת מהלכת (או שוכבת) לאפשרויות הפנטסטיות של בית החולים, ליכולתו הנפלאה של מד"א או של כל ארגון אחר המתחרה בו.

ההיגדים הברורים של שמירה על פרטיות החולה והזכות הבסיסית של מאושפז שלא לדווח על כך שהוא "הועבר למחלקת הדימות" ולאחר מכן "עבר ניתוח מורכב בהשתתפות צוותי המחלקות הכירורגיות של בית החולים", בטלים לחלוטין כאשר מדובר בפצוע ובעיקר עם הפציעה נגרמה עקב אירוע פליל או לאומני. במקרה זה, הכתבים  מבקשים לדעת מה היה בדיוק הטיפול שקיבל חולה מסוים שסבל מדום לב? הפרטים מצויים ברשת, ברשות הרבים, כולל שם החולה.

הנה דוגמה אחת מרבות: "תוך כדי שצוות הניידת לטיפול נמרץ מבצע בדיקות רפואיות, משה איבד דופק בשנית וצוות הפראמדיקים ביצע בו החייאה נוספת שכללה מכות חשמל ותרופות עד שחזר הדופק. במהלך הפינוי לבית החולים החולה לקה שוב בדום לב ושוב ובוצעו בו פעולות החייאה נוספות שכללו עוד מכות חשמל עד שליבו שב לפעום. סה"כ קיבל משה 11 מכות חשמל מצוותי מד"א שנלחמו על חייו שוב ושוב".

אם היה זה אירוע של ירי כפעולת טרור, חשוב ביותר למסור פרטים כאלה: "הפצועים, שניים מהם שכבו מחוסרי הכרה והשלישי ישב בהכרה. מיד התחלנו להעניק להם טיפול רפואי שכלל חבישות ועצירת דימומים ופינינו אותם לבית החולים כשמצבו של אחד מהם אנוש ובוצעו בו פעולות החייאה, השני קשה מעורפל הכרה והשלישי בהכרה מלאה". אכן, ידיעה חשובה, בעיקר למשפחות הנפגעים.

במקרה אחר, בכניסה לבית חולים במרכז הארץ, תוכלו לקבל מול מיקרופון פתוח את שם הילדה שנפגעה, בת כמה היא, מי הרופא המטפל, מה היתה הבעיה הרפואית, איזה עורק נפגע, מה ראו בדימות וכן מי מהצוותים היה שותף בטיפולה. בדיווחים מהסוג הזה אנו נתקלים מדי יום ביומו. לעתים, בנוסף על הפרטים הרפואיים, מקבלים את מה שנקרא בעיתנות "צבע" - המטפל מספר כי היתה בעיה לחלץ את הנפגעים והוא, המטפל, טרם ראה מצב כה קשה.

בעת המלחמה בלבנון, בבית החולים הצה"לי ניתן היה למסור אך ורק את הפרטים הבאים: מצב קל, בינוני או קשה. לא ניתנו פרטים כמו "מורדם ומונשם", או כפי שפורסם לאחרונה דיווח על פרטי הפרטים שבוצעו על ידי רופאים ופארמדיקים, תוך כדי ציון השיקולים הרפואיים ומתן ציון לשבח על ידי תגובות הקוראים וכתבי הבריאות. שהרי ב"מבחן התוצאה" הם עשו את תפקידם והצילו חיים ולשם ה"שקיפות", נספר לכם, הקוראים, מי ערבב פלזמה במים ומי ביצע ניקוז חזה ומי לא הנשים, שהרי זה בדיוק מה שצריך לעשות במקרים אלה.

דיווח רפואי על מצב נפגעים או חולים נחלק לשניים: דיווח לעיתונות ולתקשורת – במקרים אלה די בהגדרות של מצב כללי ללא פירוט ( קל, בינוני, קשה) ודיווח לדרג רפואי: בין אמבולנס דוהר לבית החולים לבין רופאי בית החולים, או בין מחלקת הרפואה הדחופה לחדר ניתוח, הפרטים הנמסרים נבנים על פי סדר רפואי הגיוני: שם הפצוע, דרגת חוסר ההכרה המובטאת במספרים בין 1 ל-15, מצב המודינימי, מערכת הנשימה ותיאור הפציעות.

לידיעת דוברי בתי החולים וצוותי ההצלה והרפואה, שיתוף מידע רפואי על ידי רופאים, מנהלי בתי חולים או על ידי צוותי מד"א לקהל חייב להתחשב בעקרונות שמירת הפרטיות שנשכחו זה מכבר. רופאים המתארים מצב של פצועים או חולים חייבים לזכור כי פעולה רפואית חייבת בהסכמה מפורשת מהמטופל וממשפחתו וגם אז יש סייג למידע.

נושאים קשורים:  פרופ' יואל דונחין,  תקשורת,  מידע רפואי,  זכות פרטיות החולה,  דעות,  חדשות
תגובות
אנונימי/ת
07.10.2021, 14:35

צודק פרופ\' דונחין, תיצלנה אוזנינו - לאן הגענו. רייטינג הוא שם המשחק