קוביד-19 פרץ לתודעת העולם בשלהי 2019, מה שנדמה היה בתחילה כמחלה וירלית קלה, מין גרסה של שפעת, התברר מהר כמחלה מידבקת מאוד עם רמת תחלואה ותמותה גבוהות. תוך זמן קצר התפשטה המחלה בכל העולם. האפידמיה הפכה לפנדמיה. העולם עמד חסר אונים מול המחלה הזאת. נסיונות טיפוליים בתרופות אנטי וירליות קיימות נכשלו או הראו יעילות מוגבלת בלבד. גם חיסון לא היה בנמצא וברור היה כי במקרה הטוב הוא יהיה זמין רק בעוד חודשים רבים.
בעוד מספר החולים והמתים עולה בצורה מבהילה, הכלכלות מתרסקות והאנושות חייבת להתמודד עם היקפי בידוד נרחבים, התפתחה, כאילו במחתרת, תנועה שניסתה לטפל בקורונה במקצועות שונים של הרפואה המשלימה.
ניקח לדוגמה את ההומיאופתיה. מטבע הדברים טופלו בתחילה בעיקר חולים קלים ובינוניים בשיטה זו, שהרי לרוב מטפלי הרפואה המשלימה אין גישה לבתי חולים ולחולים הקשים המאושפזים שם. פה ושם הופיעו גם מאמרים בספרות מבוקרת העמיתים. רובם, אם לא כולם, בכתבי עת של הרפואה המשלימה או כתבי עת מהדרג השני או השלישי, בעלי השפעה מוגבלת בלבד. לפרקים ניתנה להם הזדמנות לטפל גם בחולים קשים מאושפזים, תוצאה של לחץ של משפחות החולים על המערכת. שיפורים דרמטיים שנצפו בחלק ניכר ממקרים אלה, התקבלו בביטול על ידי המערכת הרפואית - שאגב גם אני חלק ממנה - וסווגו במרחב בין "זה אפקט אינבו (פלסבו)", לבין "החולה היה בין כה וכה בדרך להחלמה". המצב הנואש של בתי חולים הקורסים מרוב חולים לא שכנע אף אחד אם יש אולי בכל זאת מקום לבדוק את יעילות אותם מקצועות.
אנו הרי במצב חירום: מחלה מידבקת קשה עם רמת תמותה גבוהה וכלכלה הקופאת את שמריה, ללא טיפול יעיל. ממול עומדת שיטות של הרפואה המשלימה שהן לרוב זולות, דלות בתופעות לוואי, והשימוש בחלק מהן גם לא מחייב מגע פיזי עם החולה
ההיגיון מצביע על הצורך לבדוק חלק ממקצועות הרפואה המשלימה, כן אותם מקצועות המציגים שורה של מקרים אנקדוטליים מוצלחים. כמובן, לא להכניסם כשיטה רפואית סטנדרטית לרפרטואר הרפואי המקובל אלא כשיטות שראוי לבדוק אותן בשיטות המדעיות המקובלות - ניסויים קליניים אקראיים, רצוי שיהיו מבוקרי אינבו. אנו הרי במצב חירום: מחלה מידבקת קשה עם רמת תמותה גבוהה וכלכלה הקופאת את שמריה, ללא טיפול יעיל. ממול עומדת שיטות של הרפואה המשלימה שהן לרוב זולות, דלות בתופעות לוואי, והשימוש בחלק מהן גם לא מחייב מגע פיזי עם החולה.
אז מדוע לא? הסיבה היא שמדובר ברפואה המשלימה, הכוללת שורה של מקצועות שונים המבוססים על פרדיגמות שונות מהפרדיגמה של הרפואה הקונבנציונלית ושכדי לבדוק אותן חייב הרופא להיות נכון להביט על מנקודת ראות שונה מזו עליה התחנך ובה הוא נע.
במאמרו דן הרופא האמריקאי Vinay Prasad בהשקפותיו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר על היחס שבין הטכנולוגיה והשירה, כדרכים מנוגדות לפירוש המציאות. היידגר מבדיל בין שתי צורות מחשבה. האחת - מחשבה חישובית (Calculative thinking) והשנייה מחשבה מדיטטיבית (Meditative thinking). הראשונה, המאפיינת את הטכנולוגיה, היא תהליך מחשבתי המגביל את עצמו לארגון, ניהול ובקרה, ללא התייחסות למשמעות. בתהליך ההתבוננות העצמית (reflection) של דרך מחשבה זו, מתייחס האדם לפתרון בעיות אינסטרומנטליות על ידי יישום מדויק של תיאוריה וטכניקה, המכוונים למטרה ברורה. זוהי דרך מחשבה שניתן לשלוף אותה מהזיכרון בשעת הצורך.
דרך המחשבה השנייה, המחשבה המדיטטיבית, מאפיינת במיוחד את האמנות והשירה, והיא מתייחסת ליופי הטמון בדברים. זהו תהליך עצמוני טבעי, בלתי מתוכנן ובלתי מאורגן, המהווה בסיס להבנתה של תחושת המשמעות. מובן שלא ניתן לשלוף אותה בשעת הצורך, שהרי, למשל, אי אפשר לדרוש ממשורר שיכתוב שיר ברגע מסוים על נושא מסוים.
התעלמות ממקצועות הרפואה המשלימה לא תביא כמובן לנזקים לגזע האנושי או לסופו, אך היא עלולה לגרום להארכת הסבל ולריבוי קורבנותיו. אז מדוע לא לנסות דרך מחשבה אחרת? מחשבה מדידטיבית למשל. זו הזדמנות לחיפוש אחרי דרכים נוספות
היידגר נחשב לאחד המבקרים הנוקבים של המחשבה החישובית (הקלקולטיבית). יחד עם זאת, הוא אינו עוין אותה כפי שסבורים רבים, הוא רק חשש, ונראה שבצדק, שהיא תדחיק את כל צורות המחשבה האחרות, ובאנלוגיה לרפואה: ממצב שהרפואה הקונבנציונלית, המבוססת על מחשבה חישובית, תהיה הדרך היחידה ליצירת רפואה מביאת תועלת.
כאמור, אנו במצב חירום. התעלמות ממקצועות הרפואה המשלימה לא תביא כמובן לנזקים לגזע האנושי או לסופו, אך היא עלולה לגרום להארכת הסבל ולריבוי קורבנותיו. אז מדוע לא לנסות דרך מחשבה אחרת? מחשבה מדידטיבית למשל. זו הזדמנות לחיפוש אחרי דרכים נוספות, לא כאלו שיחליפו את הרפואה הקונבנציונלית, אלא שיפעלו לצידה, או כפי שהגדיר זאת אחד מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל נילס בוהר, שאמר: "ההפך מאמירה נכונה היא אמירה כוזבת אך ההפך מאמת עמוקה עשויה בהחלט להיות אמת עמוקה נוספת".
המחבר, ד"ר מנחם אוברבאום, הוא רופא שהקים וניהל במשך למעלה משני עשורים את היחידה לרפואה משלימה של המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. כיום רופא בכיר ב"שערי צדק"