דעות

חיים על הקורה: מה ניתן ללמוד מבני האדם שמתחרים באולימפיאדה?

בגל המתמשך של ספורטאים שמספרים על היותם לחוצים ופגיעים, אולם ההתעמלות הוא רק בבואה רחבה יותר של המתרחש בעולם הספורט ובכלל. אם פעם קושי היה נחשב לבעיה או לחולשה, הספורטאים של הדור הנוכחי כבר מבינים שגם לחזקים כואב, עצוב ומפחיד

05.08.2021, 07:19
המתעמלת האמריקאית סימון ביילס. פרשה מתחרות הקרב רב בהתעמלות באולימפיאדת טוקיו. צילום: שאטרסטוק

"לא נפצעתי, רק הגאווה שלי נפגעה קצת", אמרה סימון ביילס לאחר שפרשה מתחרות הקרב רב בהתעמלות. איננו יודעים באמת מה מתרחש בנפשה של ביילס, אך בהינתן כי מוקד האירוע הוא נפשי, הרי שהוא רק מצטרף לגל מתמשך של ספורטאים שמספרים על היותם לחוצים ופגיעים. המתרחש באולם ההתעמלות הוא רק בבואה רחבה יותר של המתרחש בעולם הספורט ובכלל. אם פעם קושי היה נחשב לבעיה או לחולשה, הספורטאים של הדור הנוכחי כבר מבינים שגם לחזקים כואב, עצוב ומפחיד.

בתוך המדידה האינסופית והדואליות שבין מדליה-לא מדליה, קל לשכוח שמדובר בבני אדם שהם ספורטאים ולא להפך. הספורט ההישגי הוא עולם אינסטרומנטאלי וקשוח, ששואב את הספורטאים ואת הצופים אל הלך רוח שהוא סמי-מופרע. ברור לכולנו שתחרות היא לא באמת חיים ומוות, אבל באותו הרגע – אם אנחנו נדבקים בזה – אנחנו חווים אותה כך. העוצמה הרגשית של הספורט היא מה שהופך אותה לתחום מרתק ועוצמתי, אך לא פחות מכך, למכאיב ופוצע.

הפסיכולוגיה של הספורט צמחה בדיוק באזורים אלה, כענף בפסיכולוגיה שמטרתו להגביר את רווחתם הנפשית של הספורטאים. דהיינו, לעזור לספורטאים לחיות טוב יותר בתוך העולם העוצמתי בו הם פועלים, לבצע טוב יותר במצבי לחץ (High-Performance Psychology), כמו גם להתפתח כבני אדם בתוך החיים הספורטיביים. מדובר על תחום די צעיר במונחים של הפסיכולוגיה ויש עוד דרך ארוכה עד למיסודו המלא, בעולם בכלל ובישראל בפרט.

"איך אוכל להתחיל משהו חדש עם כל האתמול הזה בתוכי?" (לאונרד כהן)

בואו נתמקד בחלק המרתק של הביצוע במצבי לחץ וננסה להשאיל אותו לחיינו. במידה מסוימת אנחנו לא שונים מהספורטאים. גם אנחנו נדרשים להיות במיטבנו ברגעים מסוימים שהתכוננו אליהם, בין אם מדובר בפגישה חשובה, מבחן או ראיון עבודה. גם אנחנו מתקשים לשחרר אירועים בהם הרגשות הציפו אותנו ולא היינו במיטבנו, מדשדשים בכשלונות שלנו ודואגים מהפרזנטציה של שבוע הבא. המחקר והניסיון המעשי המצטבר, כמו גם התבוננות בספורטאים מעוררי ההשראה שמתרוצצים בימים אלה על המרקע, יכולים ללמד אותנו רבות על רגעים חשובים בחיינו.

אתם ודאי מכירים את הרגעים האלה שאתם מחכים לתורכם באיזו ישיבה ואי שקט מתחיל להתפשט בגוף -  הדופק עולה, הידיים מזיעות, חום הגוף עולה, הפה מתייבש והמוח מתחיל לטרטר: "כולם ייראו שאני לחוץ, רק שלא אעשה פאדיחות, אוי ואבוי המנכ"ל נכנס". המקור של התגובה הזאת קשור באופן בו המוח שלנו בנוי. מדובר למעשה בתגובה נוירו-פסיכולוגית קדומה שבמהותה מבקשת להגן עלינו מפני סכנה. פעם, כשהאדם היה חי בטבע, הסכנות הרבות עימן התמודד חייבו הערכות גופנית ונפשית שתביא לתגובה מהירה. אם נפגוש נמר ביער נוכל להילחם בו או לברוח (תגובת ה-fight or flight המפורסמת), ובשתי האופציות אנו זקוקים להפניית המשאבים הגופניים לאיברים שיאפשרו תגובה יעילה. למרות שהיום איננו נמצאים במצב הישרדותי מתמיד, אנחנו עדיין נדרשים למנגנון הזה בנסיבות מסוימות (בעת איום בטחוני למשל) אבל מדוע הוא מופעל גם כשאין סכנה ממשית?

כאשר ספורטאי עולה להתחרות, מופעלת אצלו אותה תגובה עתיקה, אך הפעם מקורה בפרשנות של איום שכמוה כנמר פנימי: הזמן שהשקיע, הסטאטוס, הדאגה מאיך ייראה, פחד לאכזב את קרוביו או אפילו את ה"מדינה", הם הסכנה האורבת. מצב הלחץ מעורר תגובת חרדה הבאה לידי ביטוי באותם התסמינים שתוארו, זאת על אף שאין במצב שום איום אמיתי על שרידותו.

אז מה עושים עם זה?

ראשית, המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שמופיעים במצבי לחץ הם אינם תקלה. הם חלק מהיותנו אנושיים, מרגישים וחיים. הרי אפילו לבני אדם העצומים שמשתתפים בימים אלה במשחקים האולימפיים קשה ומעיק. אין אדם על הפלנטה שלא חווה כאב, חרדה או דאגה בחייו ולרוב אלה מופיעים אל מול האנשים והאירועים שחשובים לנו בחיים. ככה זה - "בתוך הפחדים שלנו אנחנו מוצאים את מה שחשוב שלנו" (סטיבן הייז). הרי אם אבקש מכם עכשיו לקפוץ פעמיים על רגל אחת, לא תרגישו משהו מיוחד, אך אם תעשו זאת בתחרות קפיצות בינלאומית שחשובה לכם, סביר שהתגובה תהיה שונה.

שנית, המוח מפעיל את המנגנון הקדום הזה בשביל לסייע לנו באופן אוטומטי כאשר הוא מפרש את המצב כמאיים. הוא פשוט עושה את העבודה שלו במטרה לשמור עלינו מסכנה מתוך נקודת המוצא שעדיף לחשוב שהרחש בשיחים הוא נחש ושלא יהיה בו נחש, מאשר לחשוב שאין בו ולהיפגע. הדפוס הזה הוא אוטומטי ולא בשליטתנו. לפעמים, התגובה הזאת עשויה לתמוך בביצוע, כמו למשל אצל לוחמים באומנויות לחימה שלא מרגישים כאב בזמן הקרב, אך לעתים היא עשויה להכביד גופנית ולהסיח את דעתנו.

מבחינת אסטרטגיות ההתמודדויות שונות, אין קסמים או נוסחאות בזק. מדובר באימון מתמשך לכל דבר, שדורש רגישות, ניסוי וטעייה ועקביות. המחקר בתחום אמנם מספק תובנות מעשיות מוצקות שרלוונטיות לאוכלוסיה, אך כשאנחנו מגיעים לאדם או לספורטאי הבודד, לכל אחד עובד משהו אחר.

עם זאת, יש כמה תובנות בסיסיות שכדאי לנו לקחת איתנו למצבי הלחץ בחיינו:

קודם כל, גם ברגעים הקשים ביותר, עלינו לזכור איך חשוב לנו להיות לנו להיות ברגעים האלה, או במילים אחרות – מה יעשה אותנו גאים בעצמנו על איך שעברנו את האירוע? הרי אם אנחנו רוצים לצמוח כבני אדם, עלינו לדעת לסחוב רגעים כאלה –"אנחנו לא כובשים את ההר, אלא את עצמנו" (אדמוד הילארי). במידה שזה מתאפשר, כדאי גם לעשות את ההכנה עוד לפני ה"טיפוס": איך חשוב לי להיות היום בפגישה? או אפילו, איך חשוב לי לזכור את עצמי בפרויקט הזה? השאלות האלו חושפות את המצפן הפנימי שלנו שיכוון אותנו בתוך התנודות הנפשיות.

"תשומת הלב היא המטבע של הביצוע" (פיטר הארבל)

השאלות האלו והתשובות שנובעות מבפנים, מתחברות לתמה מובילה וחשובה מתוך העולם העשיר של הפסיכולוגיה. אם תקשיבו טוב לדברי הספורטאים לפני הרגעים הגדולים במשחקים האולימפיים, תשמעו שהם מדברים על המאמץ והדרך שבה הם מתכוונים לפעול, ופחות על התוצאה הנחשקת. זאת מעיין חוכמה פנימית שנובעת בתוך המצבים האלה ומתכתבת עם המחקר בתחום. כשאנחנו מתמקדים בתהליך (באיך?) ולא בתוצאה (במה?), אנחנו שמים את תשומת הלב שלנו בעיקר, וכל היתר הופך לרקע. המוח יפטפט, הפרפרים מעופפים בבטן, ואנחנו מנסים להיות בתוך כל רגע במשימה, לא נאחזים בתוצאה במה שהיה או שיהיה, ומנסים לעשות את המיטב.

תחשבו על המתעמל ארטיום דולפוגיאט שסיפר בראיון שהמשיך את התרגיל למרות מחשבות אוטומטיות שהופיעו אצלו, על רוכבת האופניים עומר שפירא שפרצה באומץ בתחילת המרוץ או על איתי שני שירה בחץ וקשת ודיווח שלא שם לב שמטוסים עברו בשמיים, ונסו להיות יותר נוכחים ופחות להיבהל מהחרדה שלכם. נסו לשאוף להיות האנשים שאתם רוצים על תרגיל הקורה של החיים שלכם.

הכותב הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה של הספורט, מכון סילבן אדמס לספורט, אוניברסיטת תל אביב; יועץ בפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית - הוועד האולימפי בישראל, האקדמיה למצוינות בספורט

נושאים קשורים:  אולימפיאדה,  סימון ביילס,  ארטיום דולפוגיאט,  עומר שפירא,  איתי שני,  חדשות,  דעות,  פסיכולוגיית ספורט,  תומר גוטמן
תגובות