חולה צעיר במחלקה מרגיש רע. אני מגיע ורואה את המבט הזה בעיניים, שקשה להסביר אבל אי אפשר לטעות לגביו - "הוא נראה לא טוב". אני מתחיל לטפל בו אבל הוא לא משתפר.
הכל קורה מהר, תוך כמה דקות אני מנהל החייאה, כשבמקביל מתאספים מחוץ לחדר קרובים של החולה והאווירה שם מתחממת. למרות זאת אני מנסה להתרכז בחולה, שממשיך להחמיר. בשלב מסוים הוא מפתח הפרעת קצב קשה ומסכנת חיים. אני שולף כפות חשמל ומתחיל עיסויים. הוא לא איתנו. עוד מכת חשמל. תרופות לווריד.
ואז נפתחת הדלת. עשרות אנשים, כמה מהם פורצים לחדר בפראות. אחד מהגברים הכעוסים מתקרב באופן מאיים. הוא עוצר, מסתכל על החולה, מסתכל עלי בזמן שאני עומד עם כפות חשמל בידיים, מתקרב אלי ואומר לי: "דוקטור, זה פשוט. אם הוא מת היום, גם אתה מת היום" ויוצא בטריקה. קפאתי במקום לכמה שניות.
המשכנו בהחייאה, כשעכשיו אני דואג לחייו של החולה אבל גם לחיי שלי. הגיעו שוטרים שאמרו לי "אנחנו איתך דוקטור" ואחרי כמה דקות גיליתי שהם עזבו בלי להגיד מילה.
לצערי הרב, לאחר זמן מה נאלצתי לקבוע את מותו של החולה. פתחתי את הדלת לבשר להם את הנורא מכל, אבל לא הספקתי להוציא מילה מהפה. הם הסתערו פנימה, דחפו אותנו, אחת האחיות נחבלה. צעקות. איומים. אחת מבנות המשפחה אמרה לי: "דוקטור, כנס לחדר שלך ואל תצא. האחים שלי רוצים להרוג אותך".
עד שגופת החולה לא הוצאה מהמחלקה ואיתה עשרות המלווים, לא העזתי לצאת מהחדר. לאורך המשך התורנות מאבטחים ליוו אותי לכל מקום שהלכתי.
הייתי מוצף פחד, דאגה, עצב על החולה הצעיר שנפטר אבל גם על המערכת שלנו שהגיעה למקום לא טוב, וגם השפלה - איך יכול להיות שהביטחון האישי שלי הוא הפקר? איך זה לא מענין אף אחד? אני עובד 80 שעות בשבוע, תורנויות שלמות ללא שינה. מה בסך הכל ביקשתי? שייתנו לי להציל חיים בלי לחטוף מכות?
המקרה הזה התרחש לפני מספר שנים, כשהייתי מתמחה בפנימית. אז למה אני מפרסם אותו עכשיו שוב? כי אתמול גיליתי שכתבה גדולה שהתראיינתי אליה ל"כאן 11" בנושא האלימות במערכת הבריאות (כל הכבוד ל"כאן" על הרמת הכפפה) נגנזה כי מספר בתי חולים סירבו לשת"פ ולא אפשרו לעובדים שלהם להתראיין!
זה הרתיח אותי. זה עקום, מעוות וצבוע בעיני. כאילו שיח"צ ותדמית של בתי החולים חשובים יותר מבטחונם האישי של הצוותים הרפואיים. לכן שיתפתי כעת, ולכן אני מבקש מכם/ן גם לשתף ולהפיץ, שידעו כל הדוברים והמשתיקנים: את האמת לא ניתן להסתיר על ידי סתימת פיות של רופאים, שכל מה שהם רוצים זה לטפל בחולים שלהם ולחזור הביתה בשלום.