החיים לצד נגיף הקורונה

האמת הפשוטה היא שוירוס הקורונה הינו וירוס נשימתי חדש הנוסף למגוון מחוללי המחלות בבני אדם. הסיכון לחלות בקורונה נוסף למגוון הסיכונים שיש לבני אדם במהלך חייהם, דוגמת הסיכון למות בתאונת דרכים, הסיכון ללקות בסרטן, הסיכון להתרסק בתאונת מטוס, הסיכון לעבור אירוע לבבי. למרבה המזל, סיכון זה הוא זעום בילדים וקטן מאוד במבוגרים צעירים. למעשה, באוכלוסיות אלו הסיכון לתמותה מקורונה נמוך מהסיכון ממחלות זיהומיות אחרות או מתאונות לסוגיהן.

בדומה לחלק מהסיכונים שנמנו לעיל, גם הסיכון במחלת הקורונה הוא תלוי-גיל, ודרכי המניעה וההתמודדות עם המחלה הן תלויות-גיל וכוללות אמצעים פרמקולוגיים ולא-פרמקולוגיים.

העובדה כי לא רואים כעת עלייה משמעותית בתחלואה קשה ואשפוזים בלא-מחוסנים מעידה שמדובר על תכונה איהרנטית של הוריאנט הנוכחי ולא של המאכסן שלו

לאחרונה עלה לכותרות הוריאנט ההודי דלתא. הנרטיב הרווח הוא שהוריאנט ההודי אינו גורם למחלה קשה כי הציבור המבוגר מחוסן ברובו. מהנרטיב הרווח הזה נגזר, לשיטתם של אלה שמחזיקים בו, שיש לחסן גם את הילדים לאלתר, ואז תבוא על כולנו המנוחה. ברם, התצפית שהרבה (43% נכון לאתמול) מהחולים הקשים בעת האחרונה הם מחוסנים (ביחס דומה למשקלם של המחוסנים באוכלוסיה), ככל שיוכח גם בשבועות הקרובים, מאתגר את הנרטיב הרשמי ומחייב בחינה מחודשת של התיאוריה.

אכן, יש גם נרטיב חלופי, לפיו הוריאנט ההודי מידבק יותר ואלים פחות כי זו דרכה של האבולוציה. יש להבין שמבחינה אבולוציונית, יותר "נכון" עבור וירוס להיות כזה ("מידבק, לא מאוד אלים"), פשוט כי זה מבטיח לו "חיי נצח." העובדה כי לא רואים כעת עלייה משמעותית בתחלואה קשה ואשפוזים בלא-מחוסנים (וכאמור, ממילא אין דיפרנציאל משמעותי בעוצמת התחלואה על סמך סטטוס ההתחסנות) מעידה גם היא שמדובר על תכונה איהרנטית של הוריאנט הנוכחי ולא של המאכסן שלו.

יש להקים צוות ייעודי שיבנה פרוטוקולים לטיפול במחלה בשלביה המוקדמים במסגרת הקהילה, ולהקצות משאבים רפואיים וסיעודיים על מנת להגיע לכל חולה קורונה בביתו, במידת הצורך

אולי פעם נבין בדיוק מה קרה כאן במהלך 2020 ואולי נמשיך להתווכח לעד, אך בכל מקרה כעת אנחנו מתמודדים בארץ עם נגיף שאינו גורם לתחלואה קשה ולתמותה. אפשר להיאנח לרווחה.

וירוס הקורונה אינו מהווה איום על החברה האנושית (וזאת מבלי להמעיט בכאב ובסבל שנגרמים בגין מחלת הקורונה לה הוא גורם). בשלב זה נצבר ידע רב אודות הטיפול במחלה. טיפול זה צריך, ברובו הגדול, להתבצע במסגרת הקהילה ולא במסגרת בית החולים.

יש להקים צוות ייעודי שיבנה פרוטוקולים לטיפול במחלה בשלביה המוקדמים במסגרת הקהילה, ולהקצות משאבים רפואיים וסיעודיים רבים על מנת להגיע לכל חולה קורונה בביתו, במידת הצורך. הקצאת משאבים כזו תיתרגם באופן מיידי להקטנת אשפוזים, לא כל שכן לשיפור באיכות חייהם של חולי הקורונה.

יש להפסיק לאלתר את העיסוק האינסופי במחלה, הן מצד הקברניטים והן מצד התקשורת

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החרדה שהנגיף משרה הינה בדיוק אותה הדרך שבה אנו מתמודדים עם כל חרדה אחרת – שמירה על שגרה ברוכה (הכוללת רציפות בעבודה, לימודים וחיי פנאי), הקפדה על פעילות גופנית ותזונה נכונה, שמירה על מסגרות משפחתיות וחברתיות, שמירה על אחדות חברתית, ומנגנונים בריאים של הדחקה. יש להפסיק לאלתר את העיסוק האינסופי במחלה הזו, הן מצד הקברניטים והן מצד התקשורת.

נגיף הקורונה אינו עומד להיעלם, והוא ימשיך להוות מחולל מחלה בבני אדם, אך ניתן ללמוד לחיות איתו, שומה עלינו ללמוד לחיות איתו. אין דרך אחרת וזה אך ורק בידיים שלנו.

הכותבת היא מנהלת המכון האונקולוגי ב"שמיר-אסף הרופא"; הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב