"מגיפות דבר שכיח הוא. אבל מתקשה אתה להאמין במגיפה שעה שהיא ניחתת על ראשך" ("הדבר", אלבר קאמי)
מגיפות, מאיתני הטבע הקשים ביותר לתפישה, מתאפיינות בתגובה אנושית הנעה מפחד ועד הכחשה. הפחד מאיום הנתפש כקיומי מתבטא בעוררות של מערכת האיום המוחית הקדומה, עם תגובה פיזיולוגית וקוגניטיבית של Fight or Flight, היעילה כנגד איום קונקרטי אך מצרה את רוחב הראייה והחשיבה כאשר מדובר באיום עם רמת מורכבות גבוהה ועלולה להביא לנקיטה של צעדים קיצוניים כמו התמגנות וזהירות בלתי פרופורציונלית לעוצמת האיום. הכחשה נמצאת בקצה האחר של טווח התגובה ותוצאתה עלולה להיות התנהגות בלתי זהירה, התמכרות לתיאוריות קונספירציה והתעלמות מהנחיות הגיוניות.
בהיסטוריה של מגיפות יש זמן שהשדים הללו מתעוררים מרבצם בקרב בני האדם ומכים בחברה האנושית. הפחד מנוראות המגיפות הגדולות הביא בימי הביניים אנשים מהטפה להגנת האל הכל יכול שאין בלתו ועד להאשמת יהודים בהרעלת בארות והעלאת נשים שנחשדו בכישוף על המוקד או קורבנות אדם לרצות את האל. למרבה הצער, נראה שהשדים חזרו, במתכונת מודרנית משהו.
הממשלה וראשי מערכת הבריאות בחרו להקשיב ליועצים חוזי שחורות חסרי מעמד פורמלי, ולמרות שתחזיותיהם הופרכו, אלה היועצים עליהם ממשיכה להתבסס קבלת ההחלטות
העברת מידע על התחסנות לגורמים לא רפואיים, מניעת כניסה ואף עבודה של לא מחוסנים, איסור מוחלט על כניסה לארץ לאחר הפקרת שער הכניסה לישראל תקופה ארוכה. השדים של הפחד, ההכחשה, הגזענות, האפליה, שנאת האחר, אובדן החמלה וההתפרקות מערכי יסוד חוזרים מפני שהתפישה המוטעית שהממשלה מטפחת בקרב הציבור היא שמדובר באיום קיומי ונורא, תפישה שמאפשרת פגיעה בזכויות הפרט, בחיסיון הרפואי ועוד.
"יהיו אלפי הלוויות של צעירים", "אם כל המגיפות", "שואה", "השתוללות של הוריאנט", "קריסה של המערכת" ו"יש סיכוי שלא נצא מזה" – אלו הן מקצת מההתבטאויות של בעלי תפקידים בממשלה ובמשרד הבריאות. המסר לציבור מתחילת המשבר הוא של פחד ואימה – סוג של risk communication שנחשב פסול מעיקרו בתורות ניהול משבר.
מתי נקטה ישראל בגישה פסימית כזאת? באירועים המכוננים בתולדות המדינה ובעולם כולו ממשלות נוטות לשדר תמונת מצב מציאותית ובצידה תכנית ואופטימיות, כדי לרתום את הציבור ולהשיג את אמונו ושיתוף הפעולה שלו. ממתי ממשלה גורמת לאזרחיה חוסר אונים ואובדן תקווה?
מנהיגות אחראית מוצאת בעת משבר את נקודת האיזון המיטבית במרחב שבין פחד והכחשה. המפתח לבחירת נקודת האיזון הוא הערכת סיכונים ריאלית המתבססת על תרחישי יסוד המתעדכנים כל הזמן על ידי גורם רשמי. ממשלת ישראל בחרה למן ההתחלה להיות בעמדה הקיצונית של הפחד ולפעול בקוו קיצוני של סגרים דרקוניים והגבלות. למן ההתחלה הממשלה וראשי מערכת הבריאות בחרו להקשיב ליועצים חוזי שחורות חסרי מעמד פורמלי, ולמרות שתחזיותיהם הופרכו שוב ושוב, אלה היועצים עליהם ממשיכה להתבסס קבלת ההחלטות.
השאלה המרכזית היא האם מחלת COVID-19 היא מחלה קשה המצדיקה צעדים דרקוניים? כפי שכבר ידוע, המחלה היא מחלה קלה בצעירים ובינונית בחומרתה במבוגרים, לפי כל אמת מידה של שיעור חולים קשים ותמותה.
התרחישים אליהם התכוננה ישראל במסגרת תכניות המוכנות למגיפה חמורים בהרבה מתרחיש הקורונה, ואף על פי כן סגר לא נכלל בארסנל הצעדים האפשריים, משום שהיה ברור שמדובר בנשק יום הדין.
כשרוב האנשים בקבוצות הסיכון חוסנו והתחלואה הקשה והתמותה דועכות, מהי ההצדקה לצעדי כפייה בצורת מקלות וגזרים על אוכלוסיות שאינן בסיכון למחלה קשה ולהתניה של פעילות או עבודה בהתחסנות?
על אף העומס, בשום שלב לא היתה קרובה מערכת הבריאות לקריסה. למרות זאת מקבלי ההחלטות בארץ מגיבים, מתוך פחד ואף פאניקה, במדיניות של סגרים מלאים, מבלי להביא בחשבון היעדר הוכחות ליעילותם של סגרים (בניגוד לצעדים מידתיים מוכחים של ריחוק פיזי ומניעת התקהלויות) ואת נזקיהם הקשים לא רק לכלכלה אלא גם לבריאות הציבור.
מטרת המערכה בקורונה הוגדרה לא נכון – הורדת התחלואה ומקדם ההדבקה. עד היום מדדי ההצלחה שקבע ראש הממשלה הם: מספר המאומתים, מספר החולים הקשים ומקדם ההדבקה. היכן במשוואה הזו מספר האנשים עם דיכאון, חרדה, איחור באבחון של מחלות קשות, אלימות במשפחה. התמכרויות והזנחה של איזון של מחלות כרוניות, מספר המובטלים, מספר העסקים שקרסו וכל שאר נזקי הסגרים?
יתר על כן, סוף סוף יש בידינו כלי רב עוצמה להגנה על האוכלוסיה: החיסון. אמנם יש לומר, גל המגיפה הנוכחי דועך גלובלית גם במדינות שלא הטילו סגר ושלא חיסנו את אוכלוסייתן, ואף בארץ הקשר אינו מוכח דיו, אבל החיסון יעיל.
הסיכון שמהווים לא מחוסנים למחוסנים נמוך ביותר, הן בזכות החיסון והן בזכות צעדי ריחוק פיזי ומניעת התקהלות הממשיכים להיות בתוקף. כעת, כשרוב האנשים בקבוצות הסיכון חוסנו והתחלואה הקשה והתמותה דועכות, מהי ההצדקה לצעדי כפייה, ישירים ועקיפים בצורת מקלות וגזרים, של התחסנות על אוכלוסיות שאינן בסיכון למחלת קורונה קשה? להתניה של פעילות או עבודה בהתחסנות? לבידוד אנשים השבים מחו"ל במלוניות במקום לאפשר להם בידוד ביתי? האם יש הצדקה להמשך בפועל של הסגר ולאי פתיחה מלאה של מערכת החינוך לילדים הקמלים בבתים זה שנה?
האם ההתחייבות שנתנה הממשלה לחברת פייזר לבדוק באיזה שיעור התחסנות בישראל מגיעים לחסינות עדר, כפי שהוגדרה מטרת המבצע בהסכם ביניהן, מנחה היום את קבלת ההחלטות?
לנוכח הערכת הסיכונים הקלה-בינונית מקורונה, נראה שהסיבות לצעדים הלא מידתיים שאוכפת הממשלה אינן מקצועיות. האם זו ההתחייבות שנתנה הממשלה לחברת פייזר לבדוק באיזה שיעור התחסנות בישראל מגיעים לחסינות עדר, כפי שהוגדרה מטרת המבצע בהסכם ביניהן, שמנחה היום את קבלת ההחלטות?
האם זהו תאריך יעד כלשהו בחודש מרץ, מועד הבחירות, בו צריך יהיה להתהדר בבלימת מגיפת הקורונה, ולא משנה איזה מחיר אנחנו משלמים בדיכאון, חרדה, אבטלה, הזנחה של מחלות כרוניות, התמכרויות, הפרעות אכילה וקריסה כלכלית? האם במשרד הבריאות שכחו שבריאות בהגדרתה לפי ארגון הבריאות העולמי אינה רק היעדר מחלה אלא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית?
כרופאים, גם לנו יש סיבות להיות מוטרדים מפגיעה בערכי יסוד רפואיים: החיסיון הרפואי, האוטונומיה של הפרט להחליט בלי כל לחץ האם לעבור הליך רפואי. לנוכח תמונת המצב הריאלית, כל אלה אינם מחויבי המציאות ואינם מידתיים.
כאמור, האתגר המרכזי בהתמודדות עם מגיפה הוא תפישתי: קוגניטיבי ורגשי. תיווך סיכונים מציאותי לציבור לא היה מאפשר לממשלה לרדת מהפסים של התמודדות נכונה עם המגיפה ולרמוס זכויות וערכי יסוד במדינה דמוקרטית והיה מאפשר לציבור להבין לאשורה את המצב ובמקום להיבהל ולפחד – להיזהר ולהישמר.
יש לקרוא לממשלה לחזור ולפעול לטובת בריאות הציבור, ולעבור למדיניות אחראית ולא קיצונית במעשים ובדיבורים:
כן להגבלות בעלות הגיון מקצועי.
כן לשיתוף פעולה עם הציבור.
לא להפחדה וזריעת אימה.
לא לסגר ולכפיית טיפול רפואי.