"תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ"
"חולה בן 47 נותק בטעות ממכונת ההנשמה ומת", כך הכותרות בעיתונות. "נותק", כלומר בא איש צוות רפואי וניתק בטעות? אינני מכיר את העובדות ואת התחקיר שנעשה ואת המסקנות שיש להסיק, אבל אני רואה את ההתייחסות לתקלה רפואית שעולה לכותרות, משמשת מיידית עילה לתביעות ומחזירה את המושג "רשלנות רפואית" לעמוד הראשון ולשיחות מומחים וגורמת חרדה לאלה העומדים להתאשפז, לקרובי משפחה של חולים בטיפול נמרץ ומאות מונשמים ביחידות שונות ברחבי הארץ.
לפני הרבה שנים, באותו בית חולים, ניתקה מערכת ההנשמה של חולה בתום ניתוח. האשם נמצא מיד: רופא מרדים שלא שם לב, דהיינו התרשל. בניגוד למקובל ולמרות עצות של עורכי דין, ניתנה הרשות לצוות מהטכניון, מהמרכז להנדסת אנוש ובטיחות בעבודה, לבדוק את הנושא על ידי שחזור מדויק ככל האפשר וזאת בנוכחות הנהלת בית החולים ושר הבריאות עצמו.
די מהר התברר כי המערכת כולה כשלה. יחסי המרדים והמנתח היו רעועים. מנהל המחלקה לא שם לב שאחד מרופאיו אינו ממלא את ההוראות והנהלים. מכונה מסוימת שהיתה אמורה לפעול לא פעלה. הלחץ לסיים את הניתוח הלך וגבר ותועדו כשלים שאכן נלמדו, מאחר שכל המשתתפים הבינו את הבעיה. אלא שמסקנתה של ועדת החקירה הזו, בה הייתי חבר, לא התקבלה על דעת משרד הבריאות שביקש: אנחנו צריכים אשם! וקבע מיד ועדה חדשה, אשר למרבית הפלא הגיעה לאותן מסקנות.
כשחולה מנוטר ממרחק ועל ידי צוות הפועל במשמרות של 12 שעות, או על ידי צוות שאין הכשרתו מספקת, יביא הדבר ללא ספק לתקלות
החיפוש אחרי אחראי (ולא אשם) אינו מסובך והוא גם מיותר, כי הכתובת כתובה על הקיר. חולה המחובר למכשיר הנשמה חייב בהשגחה ובמירב תשומת הלב. כשחולה שמנוטר ממרחק ועל ידי צוות הפועל במשמרות של 12 שעות, או על ידי צוות שאין הכשרתו מספקת, יביא הדבר ללא ספק לתקלות, לא רק לנתק שלא מאובחן אלא למספר רב של תקלות הידועות לכל מי שהכשרתו בטיפול נמרץ: שינויי לחץ, ירידה בריכוז החמצן הנשאף ועוד. היחידות לטיפול נמרץ הוקמו בדיוק לשם ריכוז מאמץ והבאת האחיות המתמחות ומומחי הטיפול הנשימתי יחד עם מערכות המנשמים והתמיכה הטכנית בהם למקום אחד בבית החולים.
הקמת צוות טיפול נמרץ היא תהליך ארוך ויקר. לא כל אחות מהמחלקה הפנימית או ממחלקת א.א.ג תוכל לתפקד ביחידה כזו. רופא טיפול נמרץ מקדיש שנים ללימוד
המגיפה הטילה עול כבד מנשוא, עול שמקורו באי ראיית הנולד, חוסר יכולת לקרוא את הכתובת שעל הקיר ולהבין שהקמת צוות טיפול נמרץ היא תהליך ארוך ויקר. לא כל אחות מהמחלקה הפנימית או ממחלקת א.א.ג תוכל לתפקד ביחידה כזו. רופא טיפול נמרץ מקדיש שנים ללימוד. להקמה הפיזית של יחידה כזו דרושים נקודות חשמל, מים, זרימת אוויר, תקשורת, אמצעי מיגון מגוונים – כל אלה נִיתנו במשורה, אם בכלל.
לפני שבוע הלך לעולמו מייסד הטיפול הנמרץ בישראל, פרופ' שמאי קוטב, המורה הקפדן והטוב שהקים בחדר אחד שניתן לו בבית החולים הדסה יחידה לטיפול נמרץ עם שלוש מיטות. חדרו היה בגודל השולחן עליו ישב וכתב, אבל מה שהיא אז, לפני 30 שנה, אינו מתאים ליחידה ובה מנשמים, מכונות ECMO, אמצעי חימום וקירור ומזרקים מתוחכמים. יותר מכל, מה שיקבע את ההצלחה בטיפול זהו כוח האדם המיומן והצוות המקצועי.
זעקת הרופאים, האחיות ומנהלי בתי החולים (ומדוע יש לזעוק בעצם?) לא החלה בישיבה במאהל מחאה ברחוב הירושלמי הקר. הכתובת היתה על הקיר, אבל עכשיו מחפשים אשמים, את האח או האחות ש"לא שמו לב" ולא, חלילה, את האחראים, נבחרי הציבור העושים למען...
שנאמר "יֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. יא אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. יב וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. יג וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. יד וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם. טו וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. טז תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ. יז וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים"