התפתחות של פנאומוניטיס עשויה לסבך את הטיפול עם נוגדני PD-1י(Anti-programmed death-1), על אף שהתסמינים חולפים לרוב ע"י טיפול עם סטרואידים. עם זאת, ההשפעות על התפקוד הנשימתי בטווח הארוך לא ברורות לחלוטין.
עוד בעניין דומה
במחקר הנוכחי החוקרים סקרו מטופלים עם מלנומה שטופלו עם Anti-PD-1, עם או בלי Ipilimumab (אנטי CTLA-4), ואיתרו 31 מטופלים עם פנאומוניטיס. חציון הזמן עד להופעת ממצאים בהדמיה היה 4.8 חודשים.
החוקרים מצאו כי 23 מטופלים (74%) הופיעו עם תסמינים נשימתיים, בזמן ששמונה מטופלים (26%) היו א-תסמיניים. כמו כן, 11 מטופלים (35%) התאשפזו כתוצאה מכך. לאחר תקופת מעקב עם חציון של 22.1 חודשים, נמצא כי 27 מטופלים (87%) החלימו מהתסמינים, בזמן שאצל ארבעה מטופלים הופיע שיעול קבוע, קוצר נשימה ו/או צפצופים. בשונה מכך, קצב ההחלמה ע"פ הדמיה היה נמוך יותר: רק 11 מטופלים (35%) הדגימו החלמה רדיוגרפית מלאה, בזמן ש-14 מטופלים (45%) חוו שיפור בפנאומוניטיס אך נותרו עם הצטלקויות או אזורים עמומים (Opacities) בהדמיה, ו-6 מטופלים (19%) הדגימו עמימות כרונית או חמורה יותר בדפוס Ground-glass ו/או צפיפות נודולורית.
תוצאות המחקר חשפו כי הימצאות עקבית (בהשוואה לרזולוציה) של ממצאים בהדמיה הייתה קשורה לגיל מבוגר וצורך בסטרואידים מההתחלה, אך לא לצורך לאשפוז, תזמון הופעת הפנאומוניטיס, או לסוג הטיפול (טיפול משולב בהשוואה לטיפול עם תרופה אחת).
החוקרים מצאו כי בקרב מטופלים שעברו סדרת בדיקות של תפקודי ריאות, נראה כי היה שיפור בתפקוד עם הזמן. בנוסף, על אף שהתסמינים של פנאומוניטיס הנגרם בעקבות טיפול עם Anti-PD-1 חלפו במהירות, ניתן היה למצוא לעיתים קרובות הצטלקות או דלקת קבועות ב-CT. על כן, החוקרים סברו כי צריך לבצע מחקרים נוספים שיבחנו את ההשפעות הריאתיות התת-קליניות של טיפול עם Anti-PD-1.
מקור:
Johnson, D.B. et al. (2019) Cancer Immunology Research 7, 11.