מאמר זה מציג את הפרוטוקול של מחקר שנקרא 'מטפלים מדברים' אשר מטרתו לבחון את היעילות של התערבות מבוססת-טכנולוגיה, העוסקת בסיפור סיפוריהם של בני משפחה המטפלים במסגרת הוספיס באנשים המתמודדים עם דמנציה. יעילות ההתערבות נבחנה לפי הפחתת עוצמת המצוקה והאבל הנחווית ע"י מטפלים אלו, הן בעת תקופת הטיפול האקטיבי והן בתקופת השכול של המטפלים.
עוד בעניין דומה
זהו מחקר מבוקר אקראית המערב מספר שיטות, אשר התרחש ב-5 סוכנויות הוספיס ברחבי מדינות מרכז-מערב וצפון-מזרח בארצות הברית.
המשתתפים (כולם בני משפחה המטפלים באנשים המתמודדים עם דמנציה במסגרת הוספיס) חולקו באופן אקראי ל-2 קבוצות: קבוצת טיפול הוספיס רגיל או קבוצת התערבות. בקבוצת התערבות ה'מטפלים מדברים', המטפלים השתתפו בפעילות של שיתוף סיפורים באמצעות הפקת תמונות (כלומר שיתוף תמונות מרגעים שמשקפים את מחשבותיהם, רגשותיהם ותגובותיהם לטיפול ולשכול) באמצעות קבוצת תמיכה פרטית בפייסבוק. התערבות זו תעקוב לאורך זמן אחר מטפלים אלו החל מטיפולם האקטיבי ועד לתקופת השכול. קבוצת הטיפול הרגיל תמשיך לקבל תמיכה רגילה מההוספיס, אך לא תשתתף בקבוצה המקוונת.
החוקרים צופים הכללה במחקר של 468 משתתפים. התוצאים העיקריים הם דכאון וחרדה של המשתתפים, אשר נמדדים באמצעות 'שאלון בריאות המטופל' (PHQ-9) וסקר ה'הפרעת חרדה מוכללת' (GAD-7). התוצאים המשניים הם מידת התמיכה החברתית הנתפשת ע"י המשתתפים (אשר נמדדת באמצעות מדד ה'תמיכה חברתית נתפשת עבור מטפלים' – PSSC), ועוצמת האבל (אשר נמדדת באמצעות מדד ה'מלאי האבל המתוקן הטקסני בהווה' (TRIG-present).
מקור:
Abigail J. Rolbiecki et. al (2020) American Journal of Hospice and Palliative Medicine,