השמנת יתר

השפעת GLP-1 על כלי הדם שיפרה את התגובה לאינסולין ואת התוצאים הקרדיווסקולריים בסובלים מהשמנת יתר 

ההשפעה הוזודילאטורית של Glucagon-Like Peptide 1 נשמרת בנימי שרירי השלד ושריר הלב אך לא בעורקים של אנשים הסובלים מהשמנת יתר עם תנגודת אינסולין בכלי הדם

22.09.2020, 16:52

השמנת יתר קשורה לתנגודת אינסולין בנימים, אשר מתאפיינת בפגיעה בתהליכים מיקרווסקולרים המתווכים על ידי אינסולין. ה-GLP משפיע על נימי שרירי השלד והלב, תפקוד שנמצא כשמור במכרסמים עם תנגודת אינסולין. החוקרים ביקשו לבחון האם GLP-1 משפיע על נימי שרירי השלד ושריר הלב בבני אדם, וכן האם הוא משפר את פעולת האינסולין באנשים הסובלים מהשמנת יתר.

במסגרת המחקר קיבלו 15 מבוגרים הסובלים מהשמנת יתר עירויי סלין או GLP-1 (במינון 1.2 פיקומול/קילוגרם/ דקה) במשך 150 דקות, יחד עם או ללא כליב אאוגליקמי של אינסולין (1 מילי-יחידה/קילוגרם/דקה) במשך 120 הדקות האחרונות של הטיפול. החוקרים מדדו את נפח הדם בנימי שרירי השלד והלב (MBV), מהירות הזרימה וזרימת הדם, היקף העורק הברכיאלי וזרימת הדם בתוכו, ואת מהירות פעימת הגל (PWV).

תוצאות המחקר הראו שאינסולין לא שינה את ה-MBV או את הזרימה לשרירי השלד ולשריר הלב, מה שהדגים את נוכחות תנגודת הנימים לאינסולין.

עירוי של תמיסת GLP-1 בלבד העלה את ה-MBV בכ-30% ובכ-40% בשרירי השלד ובשריר הלב, בהתאמה. לא נמצא שינוי במהירות הזרימה. כתוצאה מכך נוצרה עלייה משמעותית בזרימת הדם המיקרווסקולרית לשרירי השלד ולשריר הלב. מתן אינסולין כתוספת לעירוי ה-GLP-1 לא הוביל לעלייה נוספת ב-MBV או בזרימה לשרירים אך העלה את ה-steady state של קצב עירוי הגלוקוז בכ-20%. מתן אינסולין, GLP-1  ושילוב של שניהם לא השפיעו על היקף העורק הברכיאלי וזרימת הדם דרכו או על ה-PWV.

מסקנת החוקרים הייתה שההשפעה הוזודילאטורית של GLP-1 נשארה שמורה בנימי שרירי השלד ושריר הלב, מה שייתכן ותרם לשיפור התגובה לאינסולין והתוצאים הקרדיווסקולרים.

מקור:

Nasui Wang et. al (2020) Diabetes Care https://doi.org/10.2337/dc19-1465

נושאים קשורים:  השמנת יתר,  תנגודת לאינסולין,  אינסולין,  נימים,  שרירי השלד,  שריר הלב,  מחקרים
תגובות