דעות

"מה שמעניין אותי הוא להיות אדם" – על דמות הרופא בספר "הדֶּבֶר"

זרקור על ד"ר ברנאר רייה, גיבור ספרו של אלבר קאמי, המזדהר באנושיותו ובגדולתו ומוצא עצמו מנהל מלחמה סיזיפית עד כדי אפיסת כוחות במגיפה ובמוות שהיא זורעת

17.09.2020, 07:50
אלבר קאמי, 1944. התייחסותו לדמות הרופא ב"הדבר" היא אחת הנשגבות בספרות העולם

מאז פרצה מגיפת הקורונה לחיינו היה "הדבר" של אלבר קאמי שוב לרב מכר עולמי. הספר פורסם לראשונה ב-1947 וכבר עם הופעתו עורר תהודה רבה.

אין ספק, זהו אחד הספרים הגדולים שקראתי מעודי. הקריאה בו היא חוויה מפעימה בתובנות העמוקות של קאמי על נפש האדם, על יחסיו עם סביבתו הקרובה ועל התנהלותו בתוך החברה. בתום  קריאת הספר נותרת תחושה של סיפור בקנה מידה תנ"כי – כמו היינו עדים למלחמת בני אור בבני חושך.

כריכת הספר "הדבר", הוצאת עם עובד

מגיפת הדבר נוחתת בהפתעה גמורה על ראשם של אזרחי העיר אוראן, עיר חוף מכוערת ונטולת השראה באלג'יריה של שנות ה-40. אף על פי ש"מגיפות הן דבר נפוץ", אומר קאמי, "כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר המגיפות שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות, ואף על פי כן בני האדם תמיד מופתעים".*

תושבי אוראן אינם מעכלים את גודל האירוע ומנסים להמשיך בחייהם בכל מחיר. "בני עירנו לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים", מפליא קאמי לתאר, "הם שכחו ענווה מהי, זה הכול, וסברו שהכל עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקיומן של מגיפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדבר שמבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הוויכוחים? הם חשבו שבני חורין הם, ואיש לא יהיה בן חורין כל עוד יהיו מגיפות".

הפחד מהמגיפה והמחסור שהלך והעמיק בגלל הסגר ההרמטי על העיר, הופכים לאבן בוחן אכזרית לבני האדם, על מעלותיהם וחולשותיהם – יש מי שנמלט אל ההנאות הקטנות, מסעדות ובתי קולנוע, יש המושיט יד ובוחר לסייע אף תוך סיכון ממשי לחייו, ויש מי שאינו רוצה אלא לברוח

המגיפה, שהתחילה בחודשי האביב, מגיעה לשיאה בקיץ ובסתיו. היא פורצת תחילה באזורים העניים והצפופים של העיר אוראן, אבל בחלוף הזמן מתפשטת גם בפרברים המבוססים והעשירים, ונראה שאיש אינו חסין: התחלואה קשה ומפילה חללים רבים. קאמי אינו חוסך בתיאור התמותה הפושה בעיר ובקושי ההולך וגובר של פרנסיה להתמודד עם הליכי הקבורה שנעשית למאתגרת יותר ויותר.

עם פרוץ המגיפה הופכת אוראן לעיר נצורה, סגורה ומסוגרת; אין יוצא ואין בא. לצד החולי והמוות האורבים בכל פינה, סובלים תושבי העיר מבדידות ומגעגועים ומתענים בייסורי פרידה קשים מיקיריהם, שיצאו מהעיר לפני שנסגרה ונותקו באחת מבתיהם: "רגש אישי כל כך כרגש הפירוד מאדם אהוב נהיה פתאום, למן השבועות הראשונים, מנת חלקה של חברה שלמה, והוא והפחד היו הסבל העיקרי בתקופת הגלות הממושכת ההיא".

התפשטות הדבר, הפחד מהמגיפה והמחסור שהלך והעמיק בגלל הסגר ההרמטי על העיר, הופכים לאבן בוחן אכזרית לבני האדם, על מעלותיהם וחולשותיהם – יש מי שנמלט אל ההנאות הקטנות, מסעדות ובתי קולנוע, יש המושיט יד ובוחר לסייע אף תוך סיכון ממשי לחייו, ויש מי שאינו רוצה אלא לברוח.

סיפור הדבר מסופר באמצעות כמה דמויות מרתקות, כאשר כל דמות מביאה איתה תפיסה או עיקרון מרכזי שמנחה אותה.

הגיבור המרכזי בספר, המזדהר באנושיותו ובגדולתו, הוא רופא - ד"ר ברנאר רייה (Dr. Bernard Rieux), המוצא את עצמו מנהל מלחמה סיזיפית עד כדי אפיסת כוחות בדבר ובמוות שהוא זורע.

רייה מטפל בחולים, דואג להוציא אותם מביתם ולבודד אותם, לעתים תוך סיוע מהשלטונות, ופועל יחד עם עמיתיו הרופאים לפיתוח נסיוב למחלה. מהנץ השחר ועד שעת לילה מאוחרת נתונים כל מעייניו לטיפול בחולים. הוא רואה את תפקיד הרופא כמגן החולים: "... לפי שעה יש חולים וצריך לרפא אותם. אחר כך הם יחשבו, וגם אני אחשוב. אבל הדבר הדחוף הוא לרפא אותם. אני מגן עליהם כמיטב יכולתי, זה הכל".

ד"ר רייה הוא רופא בכל רמ"ח איבריו, המסור לחולים עד כלות. גם לאחר ההיתקלות היומיומית שלו במוות הוא אינו יכול להשלים איתו. "עדיין לא התרגלתי לראות אנשים בשעה שהם מתים. זה כל מה שאני יודע". את מלחמתו במגיפה הקשה מגדיר רייה כ"תבוסה שאין לה סוף"

הרופא אינו רואה במאבק ההרואי שהוא מנהל מעשה גבורה אלא של הגינות מתבקשת. כשראמבר (Rambert), העיתונאי שמוצא את עצמו גולה כנגד רצונו בעיר הנצורה, שואל אותו מהי ההגינות, עונה לו רייה: "ההגינות היא לעשות את עבודתי המקצועית".

ד"ר רייה הוא רופא בכל רמ"ח איבריו, המסור לחולים עד כלות. גם לאחר ההיתקלות היומיומית שלו במוות הוא אינו יכול להשלים איתו. "עדיין לא התרגלתי לראות אנשים בשעה שהם מתים. זה כל מה שאני יודע", הוא אומר לידידו ושותפו למאבק, ז'אן טארו (Tarrou). את מלחמתו במגיפה הקשה מגדיר רייה כ"תבוסה שאין לה סוף".

בנוסף למצוקה הרבה שהוא חש בשל חוסר היכולת להושיע רבים וטובים שנקטפים בידי הדבר, חוֹוה רייה סבל בשל פרידתו מרעייתו החולה שנסעה לבית מרפא מחוץ לעיר כבר בימים הראשונים של המגיפה. רייה, שהזוגיות שלו עם רעייתו אינה חפה מקשיים, לא יזכה לראות בתיקונה של זוגיות זו.

הציר הרעיוני המרכזי בספר נע סביב העימות בין התפיסה הדתית או המטאפיזית, הרואה באל את חזות הכול ומאמינה שהכול נגזר משמים, לבין הגישה ההומניסטית שאותה מייצג ד"ר רייה. גישה זו שמה במרכז את האדם, האחראי בבחירותיו ובמעשיו על גורלו. מכאן שאין הוא רואה אפשרות לשבת בחיבוק ידיים בהמתנה לחסד אלוהי, שיבוא או לא יבוא.

קאמי האקזיסטנציאליסט ההומניסט החילוני, שם בפיו של ד"ר רייה מילות מרד וכפירה נוקבות: "'כיוון שהמוות הוא ששולט בסדרי בראשית, אולי מוטב לו לאלוהים שלא נאמין בו ושנילחם במוות בכל כוחותינו, בלי לשאת את עינינו אל השמים האלה שהוא שותק שם".

רייה מבקש להתרחק מכל סממן על-אנושי של קדושה; אין הוא מחפש אלא את האנושי. כאשר האב פנלו (Paneloux), הכומר הדרשן, אומר לרייה שגם הוא, כמוהו, פועל למען גאולת האדם, משיב לו רייה: "גאולת האדם היא מילה גדולה בשבילי. אני לא מרחיק לכת כל כך. מה שמעניין אותי היא בריאותו, קודם כל בריאותו". במקום אחר מצהיר רייה שהוא אינו חש "חיבה גדולה לגבורה ולקדושה, מה שמעניין אותי הוא להיות אדם".

אחד התיאורים הקשים בספר הוא מותו בייסורים של ילד קטן, בנו של השופט. הכומר פנלו אומר אז לרייה שהמוות הנורא הוא "למעלה משיעור מידתנו" ומציע "שאולי אנו חייבים לאהוב את מה שאנחנו לא מבינים". רייה עונה לו אז בכל להט ליבו: "לא כך אני רואה את האהבה, ועד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה."

האדם המוסרי, סבור קאמי ההומניסט, צריך לקחת את גורלו בידיו במקום לתלות את יהבו באלוהים. הדבר נכון גם לגבי אחריותו של הרופא לרפא.

היפוקרטס, ששבועת הרופא נושאת עד היום את שמו, אינו מגדיר את הרופא בן האנוש כמי אשר הביא את המרפא; הטבע הוא מקור החולי ומקור המרפא, ואילו תפקיד הרופא הוא לשמש עזר לטבע במלאכת הריפוי.

במסורת היהודית, אלוהים הוא המעניק את הרפואה ואת המרפא. בספר שמות, מיד לאחר שירת הים של משה, נאמר:  "אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ."  (שמות ט"ו 26). מאוחר יותר, אל מול נגע הצרעת שלקתה בו אחותו,  "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָה" (במדבר י"ב 13).

קאמי קורא, אם כן, תיגר על התפיסה לפיה הכוח לרפא הוא במהות האל. הרפואה על פי קאמי נגזרת על פי מידות אנוש ונתונה לאחריות האדם.

התייחסותו של קאמי לדמות הרופא ב"הדבר" היא אחת הנשגבות המוכרות לי בספרות העולם. קאמי מציב, למעשה, את הרופא כמענה החילוני לקדוש הדתי, בדברו על "כל אותם אנשים שמאחר שאין בכוחם להיות קדושים והם מסרבים להשלים עם הפורענויות, משתדלים להיות רופאים".

המגיפה שוככת בחודש פברואר ותושבי העיר יוצאים לחגוג: "בכל הכיכרות רקדו. בן לילה גברה מאוד תנועת כלי הרכב, והמכוניות שהתרבו התקשו לנוע ברחובות ההומים [...] הכל צעקו או צחקו. את מלאי החיים שאגרו להם בחודשים האלה, שהכל ריסנו בהם את רגשותיהם, בזבזו ביום הזה, שהיה בעיניהם היום שבו ניצלו ממוות"

ניתן אולי להקביל את דמותו של רייה, כמגן חסר פשרות על בריאות הציבור, לדמות הרואית אחרת, ד"ר תומס שטוקמן (Thomas Stockmann) במחזהו של איבסן "אויב העם". ד"ר שטוקמן מגלה שזיהום מסוכן חדר למרחצאות המרפא בעיר, המהווים את המקור העיקרי לפרנסת התושבים. הוא יוצא למאבק להחלפת הצנרת במרחצאות, דבר המעורר התנגדות עזה של ראש העיר ותושביה. למרות ההפצרות, שטוקמן אינו מוכן לשנות את דעתו ולהכריז כי טעה באבחנתו. הוא מבודד ומנודה, מפוטר ממשרתו, מאבד את הפציינטים שלו ומתבקש לעזוב את העיר.

ובחזרה ל"הדבר": המגיפה שוככת בחודש פברואר ותושבי העיר יוצאים לחגוג: "בכל הכיכרות רקדו. בן לילה גברה מאוד תנועת כלי הרכב, והמכוניות שהתרבו התקשו לנוע ברחובות ההומים [...] הכל צעקו או צחקו. את מלאי החיים שאגרו להם בחודשים האלה, שהכל ריסנו בהם את רגשותיהם, בזבזו ביום הזה, שהיה בעיניהם היום שבו ניצלו ממוות".

"הדבר" מהווה כתב הגנה הומניסטי מרגש על בני האדם - אהבותיהם וסבלותיהם ברגעיהם הקודרים ביותר. קאמי, שגישתו הומניסטית, סבור שבני האדם "טובים לרוב" וכי "הרוע המצוי באדם נובע כמעט תמיד מן הבורות". מסקנתו האופטימית בסוף הספר היא "שבני אדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז".

קאמי החל לכתוב את הדבר ב-1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. על סמך הערות שכתב במהלך כתיבת הספר, הפרשנויות נוטות לראות בו אלגוריה לסבלו של האדם שנכתש, נרמס ועונה בידי המכונה הנאצית. רמז לכך ניתן אולי למצוא בסוף הספר, כאשר קאמי מסביר שסיפור הדבר נועד "כדי ללמד זכות על מוכי הדבר האלה, כדי שיישאר לפחות זיכרון של העוול שנעשה להם וההתעמרות שהתעמרו בהם".­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

* הציטוטים מתוך: אלבר קאמי, "הדֶּבֶר", עם עובד, 2001, מצרפתית: אילנה המרמן

נושאים קשורים:  "הדבר",  אלבר קאמי,  אורנה כהן,  מגיפה,  ספרות,  ספרים,  דעות,  חדשות
תגובות
 
17.09.2020, 16:55

אכן ספר מעולה והבאת אותו בעיתוי מצוין- מגפת הקורונה
כתבתי על היבטים מוסריים ונפשיים של ה\"דבר\" בספרי \"נפש האדם בראי הספרות\"

18.09.2020, 10:40

אורנה יקרה
מעניין לקרא את מאמרך המעמיק
יישר כוח!

18.09.2020, 12:17

תודה על שהבאת ועל כתיבתך. שנה טובה

18.09.2020, 12:58

מרתק וכתוב מצוין. בריאות ושנה טובה לכולנו

18.09.2020, 17:24

תודה, מרתק, כל כך מתאים, שנה טוב