השימוש במינונים מופחתים של תרופות ביולוגיות הינו טיפול אוף-לייבל מוכר בפסוריאזיס בינוני עד חמור. אולם, היעילות, הבטיחות וההתמדה בטיפול אינם מובנים היטב.
עוד בעניין דומה
החוקרים השוו בין הטיפול במינונים מופחתים לבין הטיפול במינונים סטנדרטיים ולבין טיפול במינונים מוגדלים בהדרגה, וכן בחנו גורמים מנבאים לניסיון מוצלח להפחתת מינונים אשר הוביל להתמדה של מעל 6 חודשים.
המחקר כלל 303 טיפולים תת-עוריים (מתוכם 33% במינונים מופחתים, 29% במינונים מוגדלים בהדרגה, היתר במינונים סטנדרטיים). 80 (80.8%) מבין הטיפולים במינונים מופחתים היו מוצלחים. נמצא כי מטופלים אשר מחלתם התפתחה לאורך זמן רב יותר או מטופלים אשר טופלו בתרופות שאינן adalimumab, היו בסיכון מוגבר לכשלון טיפולי. לא נמצא הבדל במשך ההתמדה החציוני בין משטרי מינון שונים. אחוז תופעות הלוואי היה גבוה יותר בקבוצה שטופלה במינונים סטנדרטיים.
בניגוד לתיעודים הקיימים בספרות, במחקר זה usterkinumab הוא התרופה הכי נפוצה לטיפול במינונים מופחתים. החוקרים מצאו שיעורי יעילות דומים במטופלים אשר טופלו במינונים משתנים, בהשוואה למטופלים במינונים סטנדרטיים, ללא פגיעה בהתמדה לטיפול.
תוצאות המחקר ממליצות על הפחתת מינונים בשלב מוקדם, כאשר מגיעים לתגובה טובה (על פי ציון PASI = psoriasis area and severity index; PASI=90 או PASI<3 ב-2 ביקורים עוקבים). נראה כי מינונים אלו הינם בטוחים ולא גורמים לבעיות בהקשר של התמדה לטיפול או תופעות לוואי.
מקור:
Llamas-Velasco et. al (2020) Dermatologic Therapy, doi:10.1111/dth.14134