מגזין

האם היטלר היה מכור לסמים?

לאחרונה יצא לאור בעברית ספרו הסנסציוני של נורמן אולר "אקסטזה טוטאלית", המתאר את יחסי התלות של היטלר ברופאו ד"ר תאודור מורל | פרופ' אליעזר ויצטום סוקר את הטיפולים הביזאריים שניתנו למנהיג הנאצי ודן בסוגיה האם השפיעו על תפקודו ועל יכולתו לקבל החלטות

ד"ר תאודור מורל והיטלר. צילום מתוך "אקסטזה טוטלית", הוצאת מטר

בימים אלה יצא לאור בעברית, בהוצאת מטר, ספרו של נורמן אולר בשם "אקסטזה טוטאלית". זו המהדורה העברית של הספר שיצא לאור במקור בגרמנית בשנת 2015 והפך מיד לסנסציה. בהמשך תורגם כבר ל-25 שפות ועתה הגיעה תורה של המהדורה העברית. הספר מורכב ממספר חלקים שהקשר ביניהם רופף למדי. בחלקיו הראשונים של הספר מוצגת התזה המרכזית לפיה לתרופה בשם פרוויטין, שהמרכיב הפעיל שלה הוא סוג של מתאמפטמין, היה תפקיד משמעותי מאוד בהצלחות המוקדמות של מלחמת הבזק (בליצקריג) של הצבא הגרמני.

כריכת הספר "אקסטזה טוטאלית". הוצאת מטר

הפרוויטין נוסה לראשונה על החיילים הגרמנים בזמן הפלישה לפולין בספטמבר 1939 ואחר כך היה בשימוש בפלישה הגרמנית לבלגיה וצרפת בשנת 1940. אולר טוען, בהסתמך על שימוש בחומרים ארכיוניים, כי ההצלחה המסחררת של הגרמנים בחזית המערבית נבעה לא רק בשל עליונות הטקטיקה הגרמנית ובציוד הלחימה, איכות כוח האדם במיוחד כוחות השריון, אלא במידה רבה מאוד בשל השימוש הנרחב באמפטמינים (פרוויטין) שאפשר לחיילים, במיוחד ביחידות הפנצ'ר, לצעוד ימים ולילות ללא שינה ולהמשיך לתפקד ביעילות.

חלק מסוים בספר מתרכז בקשר של היטלר עם רופאו ד"ר תאודור מורל ובהשפעות הטיפולים הביזאריים שקיבל ממנו, במיוחד בשנים המאוחרות של המלחמה, ובהשפעתם על המצב הבריאותי, הגופני והנפשי של היטלר. התזה של אולר היא שטיפולים אלה הפכו את היטלר למכור לסמים והשפיעו בצורה מכרעת על תפקודו ועל יכולתו לקבל החלטות. ברצוני להתייחס במיוחד לחלק זה בספר.

המטפל - ד"ר תאודור מורל

תאודור מורל נולד ב-1886 בכפר באזור הסה בגרמניה והיה בן שני לאב ממוצא הוגנוטי שהיה מורה בבית ספר יסודי. מורל היה תלמיד בינוני בבית הספר היסודי אבל הצטיין בבית ספר תיכון. בהמשך למד רפואה בהיידלברג ובגרנובל, עסק בגינקולוגיה ובמיילדות במינכן, ובשנת 1913 הוסמך כרופא. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי. בשנת 1919 פתח מרפאה בברלין, ושנה לאחר מכן נישא לשחקנית אמידה. הוא הרבה להשתמש  בטיפולים שאינם מקובלים ובהזרקה של תרופות שחלקן "טבעיות", והקליניקה שלו שגשגה והוא התעשר.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 היתה למורל בעיה בשל חזותו החיצונית ובשל גוון עורו הכהה שדמו לסטריאוטיפ של יהודי, ובנוסף לכך רבים ממטופליו מהחברה הגבוהה היו יהודים עשירים. לכן, הפרקטיקה שלו החלה להצטמצם והופיעו שמועות שהוא יהודי ורופא של יהודים. לאחר שנכתבו על קירות ביתו כתובות נאצה נגד יהודים, הוא פתר את הבעיה בכך שהצטרף למפלגה הנאצית באפריל 1933. בהמשך העביר את מרפאתו למקום יוקרתי בברלין ופרסם עצמו כמומחה לטיפול במחלות עור ומין.

בשנת 1936 טיפל מורל בהיינריך הופמן שהיה צלמו האישי של היטלר ומקורב אליו. לאחר עזיבת אשתו נקלע הופמן למשבר של התמכרות לאלכוהול והתנהגות מינית פרועה וחלה בזיבה. מורל טיפל בו בהצלחה. מזכירתו של הופמן בסטודיו לצילום היתה אווה בראון, והיא סיפרה עליו והציגה אותו להיטלר. היטלר התרשם מהשיטות הבלתי מקובלות של מורל ומסיפורי הצלחותיו ומינה אותו בהמשך לרופאו האישי.

המטופל - אדולף היטלר

דמותו של אדולף היטלר, יליד 1889 היא אחת הנלמדות ביותר בהיסטוריה. המרכיב של הפסיכופתולוגיה שלו הוא מוקד משמעותי במחקר ואינו מפסיק לעורר עניין גם שנים רבות אחרי מותו, אולם בשל קוצר היריעה נתמקד ב"טיפול" שקיבל מד"ר מורל משנת 1936 עד ימיו האחרונים של היטלר, לפני התאבדותו ב-30 באפריל 1945.

יש לציין כי אנו יודעים היום פרטים רבים לגבי מצב בריאותו של היטלר ועל הטיפול בו, וזאת בנוסף לרישומיו וליומניו של רופאו האישי (ד"ר מורל). התמונה היא של אדם שכל חייו היה היפוכונדר וחי בפחד מתמיד מסרטן אשר עלול לגרום למותו בגיל צעיר כמו שקרה לאביו. כך למשל, ביום הולדתו ה-50 (בשנת 1939) כאשר בריאותו היתה עדיין טובה, התבטא כי בעתיד הקרוב הוא עלול להיות חולה הן גופנית ואולי גם נפשית. לכל מקום שנסע הקפיד לקחת את תיבת התרופות הגדושה שלו וכן דאג לליווי רפואי של רופא צמוד.

לפי עדותו, סבל מאז ילדותו מהתקפים חוזרים של כאבי בטן עוויתיים (קוליק), מפעולת מעיים בלתי סדירה שהתבטאה בגלים של עצירות ושלשול, וממה שהוא כינה בעיה של גזים, בעיה שהתייחסה בצורה ברורה למצבי משבר ולחץ, בעיות שהיום היו מאובחנות כקולון ספסטי ותסמונת המעי הרגיז. היטלר טופל כמנהג הזמן ההוא בתרופה שהיתה מבוססת על שמן רובים ושיכלה לגרום לתופעות לוואי רעילות. במצבים כאלה היטלר לקה גם באקזמה קשה בשתי רגליו. בכל חייו סבל מקשיי שינה, ירידות במצב הרוח ולעתים אף מהתקפי חרדה. החל משנת 1921 גם מדלקות עיניים חוזרות.

היה זה באחד מהתקפי כאבי הבטן שלו בשנת 1936 כאשר פגש בד"ר מורל שהומלץ מאוד על ידי צלמו האישי, התרשם מאוד ממנו, משיטותיו הבלתי מקובלות ומסיפורי הצלחותיו, ומורל הפך לרופאו האישי. משנת 1937 הפך למטפל העיקרי של היטלר והיה צמוד אליו עד לקיצו. מורל השתמש הרבה בהזרקות לווריד. סיסמתו היתה "העלמה מיידית של הסימפטומים" ושיפור מהיר. היטלר מאוד התלהב מגישה זו.

הכלי המרכזי של מורל בשלב זה היה זריקת גלוקוזה מרוכזת או זריקת ויטמינים שונים. השיפור היה מהיר והחל לרוב עוד כשהמחט היתה נעוצה בווריד. עובדה שפרשנות של היום מלמדת על תגובת פלצבו. מורל, שהיה אמן ההזרקות, הרחיב בהמשך את הרפרטואר לזריקות סידן, זריקות יוד וכדומה.

מורל אף שכנע את היטלר כי בשל משימותיו החשובות כמנהיג, צריכת האנרגיה שלו היא גבוהה במיוחד ולכן זקוקה לתגבור מיידי. לפיכך, שימוש בגלולות אינו מספיק ולכן הוא צריך  להשתמש בזריקות רבות להאצה. בסך הכל השתמש מורל ב-77 תכשירים שונים ומשונים. מורל יצר אצל היטלר התניה ולפני כל אירוע או נאום חשוב הוזעק מורל לבצע זריקת מרץ (כנראה גלוקוז בתוספת פרוויטין). מורל נסך בהיטלר ביטחון, ומצב כאבי הבטן שלו הוטב בפרק זמן זה.

היטלר האמין מאוד ברופאו למרות הביקורת שנמתחה עליו מרופאים ומאנשי החוג הפנימי של היטלר, ששנאו את הרופא השמן ועב הבשר וחלקם אף ראו בו שרלטן. היטלר, לעומת זאת וכדי להפגין את הערכתו, העניק כבר בשנת 1938 לד"ר מורל תואר פרופסור של כבוד.

מורל, שהיה אזרח יחיד בין אנשי הצבא והרגיש נחות, אף תפר לעצמו חליפה דמוית מדים מיוחדת לפי תרשימים שערך על מנת להידמות להם. המדים המגוחכים עם קישוטים מוזהבים התפורים אל הצווארון, שתפרה אשתו של מורל, רק עוררו לעג וקלס בקרב קציני הצבא הבכירים. כאשר מורל הוסיף לחגורתו גם אבזם של האס-אס, הוא הגדיש את הסאה ולאור התלונות והביקורת נאלץ להסיר את האבזם אבל לא ויתר והמיר אותו באבזם מוזהב שהזכיר תלבושת מהאופרה.

מפנה ביחסים התרחש באוגוסט 1941, בעיצומה של הפלישה הגרמנית לרוסיה. מאוגוסט 1941 טיפל מורל בהיטלר כמעט מדי יום עד לקיצו ב-1945. לפיו רישומיו (כפי שהם מצוטטים בספר) יש תיעוד של 885 ימים, 1,000 פעמים של לקיחת תרופות, ולכך נוסף רישום של 800 זריקות.

היטלר סבל מכאבים בכל חלקי גופו ומורל כבר היה מוכן עם המזרק. בנוסף, הוזעק גם רופא א.א.ג שבשל תלונות על לחץ בראש ובעיות בנשימה וגודש בסינוסים, נתן לו בהזלפה תמיסת קוקאין שהקלה מאוד על מצבו. היטלר הרגיש גם אופוריה ומרץ ודרש לקבל את התרופה על בסיס יומי

מה התרחש איפוא באוגוסט 1941? מסתבר כי בשלב מכריע זה היטלר חלה מזה פעם ראשונה במספר שנים. מורל הוזעק באופן דחוף לבונקר הפיקוד של הפיהרר לאחר שזה התלונן על סחרחורת, צמרמורת, כאבי מפרקים ושלשולים. הרושם של מורל היה שמדובר בדיזנטריה. הפעם לא היה די בויטמינים ובזריקות של גלוקוז ומורל הוסיף זריקות של סטימולנט וזריקה שהורכבה מתמציות הורמונליות שכללו סטרואידים שרקח מורל בעצמו והוכנה מתמציות של שריר הלב, יותרת המוח, כבד ולבלב של חזירים. אולם לראשונה, אמן ההזרקות לא הצליח להזריק והמחט התעקמה.

היטלר היה נרגז ומורל הוסיף טיפול בחומר נרקוטי בטיפות. אולם, גם הזריקות לא הועילו והיטלר לא היה מסוגל להשתתף בישיבת המטה עם הגנרלים. למרות שהזריקות לא עזרו, המשיך מורל להזריק ללא לאות ולבסוף השתפר מצבו של היטלר ולמחרת היה מסוגל להשתתף בישיבה.

מאז אותו אירוע החל מורל להוסיף חומרים רבי עוצמה להזרקות שנתן כגישה מונעת לזירוז חילוף החומרים ולחיזוק מערכת החיסון, חומרים ותכשירים ביולוגיים שכללו תכשיר מדם תוך רחמי, תמצית מאשכי שוורים לחיזוק הליבידו וחומר מערמונית של שוורים צעירים, וכיוצא בזה. מורל נעשה צמוד להיטלר וליווה אותו בכל מסעותיו וההזרקות הפכו ליומיומיות והרכבן השתנה מדי יום כדי ליצור רושם אצל היטלר שאין כאן תלות.

השלב הבא בהידרדרות מצבו של היטלר היה לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו ב-20 ביולי 1944. היטלר נפגע מרסיסים, עור התוף נקרע בשתי אוזניו והוא בקושי שמע. היטלר סבל מכאבים בכל חלקי גופו ומורל כבר היה מוכן עם המזרק. בנוסף, הוזעק גם רופא א.א.ג שבשל תלונות על לחץ בראש ובעיות בנשימה וגודש בסינוסים נתן לו בהזלפה תמיסת קוקאין שהקלה מאוד על מצבו. היטלר הרגיש גם אופוריה ומרץ ודרש לקבל את התרופה על בסיס יומי. הרופא הסביר לו שהקוקאין נספג בדם ויש לו השפעה על מערכת העצבים, אבל בלחצו של היטלר הסכים להמשיך את הטיפול.

רק באוקטובר 1944 היטלר היה מסוגל להוריד את הקוקאין, אך בשל כאביו נזקק לחומרים אחרים והחומר שמורל נתן היה אויקודל - אופיאט רב עוצמה משכך כאבים הגורם לאופוריה. לכך הוספו גם סטימולנטיים (כמו פרוויטין)  וקצב ההזרקות גבר והלך. מסוף 1944 חלה החמרה במצב הצבאי וגם במצבו הנפשי של היטלר.

אולר טוען שהיטלר היה מכור לסמים ותלוי במורל שסיפק אותם ומצבו הנפשי והקוגניטיבי החמיר, לא היה צלול והתקשה להתמודד עם הצורך בהחלטות גורליות. אולר בעצם טוען שההתנקשות בהיטלר אולי לא הרגה אותו אבל הפכה אותו למכור לסמים.

מחלוקת בקהילה האקדמית

פרסום הספר, במיוחד לאחר שתורגם לאנגלית, הביא למחלוקת בקהילה האקדמית. מצד אחד, היו היסטוריונים חשובים כמו אנתוני ביוור שראה בספר זה תרומה חשובה למחקר, ומצד שני עורר ביקורת חריפה. אחד מהמבקרים האלה הוא סר ריצ'רד אוונס, מגדולי המומחים לחברה הגרמנית בזמן הרייך השלישי, שכתב מספר ביקורות חריפות כנגד הספר.

אוונס שם לב כי בהקדמה למהדורה הגרמנית של הספר כתב אולר כי המעבר מסופר שכותב נובלות להיסטוריון לא היה פשוט אבל כתיבת ההיסטוריה בעצם אינה מדע אלא תמיד פיקציה, והסופר יכול לעתים ללחוץ על החומר ולשנותו במידה מסוימת כדי שיתאים לצורה שבה המחבר מבקש לעצב מחדש את האירועים. דברים אלה שאוונס רואה כחמורים ומעוותים את עבודת ההיסטוריון הושמטו מהמהדורה האנגלית והעברית.

אוונס טוען שיש חשיבות לממצאיו של אולר וישנים פרטים חדשים מעניינים, אבל פרשנותו הסלקטיבית והספקולציות שהוא מניח ואחר כך מתבסס עליהן גורמות לעיוותים.

העובדות לגבי השימוש בסמים בצבא הגרמני ידועות כבר כמה עשרות שנים ונכתבו עליהן מספר ספרים ומאמרים. אבל התזה כי ההצלחה בבליץ היתה בשל השימוש בסמים אינה מתיישבת עם כמות הכדורים של פרוויטין שהוזמנו לחזית המערב, ובוודאי שלא הספיקו לשלושה מיליון חיילים במשך מספר שבועות של המערכה. היה אמנם שימוש בממריצים אבל הוא היה סלקטיבי והשימוש התמקד במיוחד ביחידות השריון, עובדה שכאמור ידועה זמן רב.

גם לגבי התזה השנייה אוונס טוען שאין בה שום חידוש, ומצביע על כך שיש סתירה בכך שמצד אחד טוען אולר ומתאר באריכות מצב לפיו היטלר היה מסומם ומכור לנרקוטיקה והתקשה מאוד לתפקד, אבל בסיכום אולר כותב שלמרות שהיטלר קיבל את חומרי ההרגעה, הוא היה בשליטה עצמית והמטרה והמניעים שלו לא היו תוצאות של שימוש בסמים.

כאן יש מקום להוסיף שאולר גם מתעלם מחלק מהספרות הרפואית הרחבה שנכתבה בנושא, במיוחד ביחס למשמעות התסמונת הפרקינסונית שבה כנראה לקה היטלר ולהשפעתה על מצבו הקוגניטיבי. ההידרדרות במצבו של היטלר קשורה לגורמים רבים ולא ניתן לייחס אותה רק לשימוש בחומרים ממכרים.

לסיכום, למרות האמור, אני ממליץ על הספר שכתוב בצורה נרטיבית, מרתקת ומעניינת וכן יש בו תרומה חשובה להעלאת עניין השימוש בסמים במסגרת הצבאית למודעות הציבורית. עם זאת רצוי מאוד שהקורא יביא בחשבון גם את מגבלותיו.

"אקסטזה טוטאלית", מאת נורמן אולר. מגרמנית: יונתן ניראד. הוצאת מטר, 2020, 336 עמ'

נושאים קשורים:  מגזין,  פרופ' אליעזר ויצטום,  נורמן אולר,  היטלר,  חדשות,  ד"ר תאודור מורל,  התמכרות לסמים
תגובות
04.09.2020, 15:57

אלי היקר סקירה מאד מעניינת.
מנסיוני הקליני יש לא מעט מטופלים שחוו התפרצות פרנואידית מסטימולנטים ואולי הם גם תרמו למצב הפרנואידי של אחד הרשעים ביותר באנושות

04.09.2020, 19:27

למיטב זכרוני, גם חיילי הצבא המצרי ,אשר חצו את תעלת סואץ בשישה לאוקטובר
1973 קיבלו סמים ממריצים.

אנונימי/ת
04.09.2020, 19:38

פרופסור נכבד , המאמר שלך שטחי מאוד. ממליץ לך ללמוד עוד הרבה
מחקרים על היטלר, בפרט, ועל התקופה של גרמניה נצית בכלל.

05.09.2020, 16:12

הנושא מעניין מאוד, תורם להבנה למה שקרה לעם שלנו. תודה רבה!!

אנונימי/ת
05.09.2020, 20:55

ניסיון חדש להכחיש את השואה?
אמור מעתה: אין יותר תירוץ של מלאנו פקודות, פשוט היינו מסוממים...
הזוי.