דעות

האם הרופאים היו חייבים להסתכן בניסיון להציל חיים? היו גם כאלה שברחו

בעידן שבו חובת הרופא לטפל בחולים מבוססת על תפיסה קפיטליסטית, לא ניתן היה לכפות על הרופאים לסכן עצמם בטיפול בחולי הקורונה. החל מימי קדם וגם בימים אלה היו אנשי צוות רפואי שפסקו מלהגיש טיפול לחולים ופשוט ברחו

מחלקת קורונה ב"איכילוב". צילום: יוסי אלוני/ פלאש 90

לפני כארבעה עשורים, בעקבות הופעת מחלת האיידס, התעורר בספרות הרפואית דיון מחודש בסוגיה ישנה: האם ניתן לצפות או לדרוש מאנשי צוות רפואי להסתכן בעת טיפול בחולים? מהו הגבול של החובה האתית לטפל בחולים במחלקה מידבקת, לאור הסיכון שקיים לצוות המטפל?

לאורך ההיסטוריה היו שתפסו את הרופא כדמות מופת, הרואית, שמתאפיינת בנאמנות ובמסירות אין קץ לחולים, אפילו במחיר של סיכון עצמי רב. דוגמה מפורסמת המבטאת תפיסה תרבותית כזו מופיעה בסיפור "הדבר" של אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות. בספר זה מתוארים קורותיה של העיירה אוראן שבאלג'יריה, שפורצת בה לפתע מגיפת דבר קטלנית. גיבור הספר, ד"ר ברנאר רייה, נשאר לצד החולים בעיר ומטפל בהם במסירות אין קץ למרות הקושי, הסיכון והמחיר האישי הכבד שהוא נאלץ לשלם.

בריחה דו־כיוונית

ואולם, יצירות ספרותיות לא תמיד משקפות נכונה את המציאות. החל מימי קדם ולאורך ההיסטוריה היו אנשי צוות רפואי שפסקו מלהגיש טיפול לחולים ופשוט ברחו. לפעמים היו אלה הגדולים שברופאים בתקופתם. קשה לאמוד את ההיקף הממשי של תופעת "בריחת המטפלים", אך ככל הנראה לא היה מדובר במקרים בודדים.

בשנת 2003 דווח על אנשי צוות רפואי שסירבו לטפל בחולים שנדבקו בתסמונת נשימתית חריפה חמורה (SARS). גם במגיפת הקורונה הנוכחית התקבלו דיווחים מבריטניה ומארה״ב על צוותי סיעוד שמונחים לסרב, או שסירבו בפועל, לטפל בחולי קורונה בהיעדר ציוד מגן הולם

כך, בשנת 166 לספירה, כשפרצה מגיפת אבעבועות שחורות באיטליה, הרופא המוערך ביותר בעולם העתיק, קלאודיוס גאלן, נמלט על נפשו מהעיר רומא. בשנת 1382 נתקבלה בעיר ונציה חקיקה שאסרה על רופאים לברוח בעת מגיפה. יש להניח שהצורך בחקיקה זו נבע מחשש ממשי שרופאי העיר ילכו בעקבות מעשהו של גאלן. בשנת 1665, בעת שפרצה מגיפת הדבר בלונדון, תומס סידנהם, שזכה לכינוי "היפוקרטס האנגלי", נטש את העיר. בשנת 2003 דווח על אנשי צוות רפואי שסירבו לטפל בחולים שנדבקו בתסמונת נשימתית חריפה חמורה (SARS). גם במגיפת הקורונה הנוכחית התקבלו דיווחים מבריטניה ומארה״ב על צוותי סיעוד שמונחים לסרב, או שסירבו בפועל, לטפל בחולי קורונה בהיעדר ציוד מגן הולם.

חשוב לציין שתנועת הבריחה הנה ככל הנראה דו־כיוונית. בשעת מגיפה, גם הציבור הרחב מגלה חשדנות־יתר כלפי רופאים ובורח מהם מחשש להידבקות, כפי שחווים על בשרם חלק מהרופאים שמסתובבים כיום במסדרונות בתי החולים. עדות היסטורית לתופעה חברתית זו ניתן למצוא בספרות השו״ת מהמאה ה־19.

צוות רפואי מתמגן לפני כניסה למחלקת קורונה

הרב חיים פלאג׳י (נשמת כל חי, ח״ב חו״מ מט) נדרש לפתור מחלוקת שהתעוררה בבית כנסת בזמן מגיפה. אחד המתפללים היה רופא שהגיש עזרה ״לנגפים במגיפה״. גורמים בבית הכנסת דרשו בתוקף למנוע מאותו רופא להיכנס לבית הכנסת מחשש שיידבקו בגללו. על בסיס העיקרון שמופיע בתוספות (בבא קמא כג ע״א), שלפיו חלה חובה על האדם להיזהר יותר שלא יזיק לאחרים מאשר החובה לשמור על עצמו שלא ייגרם לו נזק, פסק הרב פלאג׳י שהתביעה כלפי הרופא מוצדקת, וקבע ש״חייב זה הרופא להתרחק מבני אדם״ בבית הכנסת.

מהעובדה שהרב פלאג׳י בתשובתו אינו אוסר על הרופא להמשיך לטפל בחולים, מסיק הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז) ״שהיה פשוט בעיניו״ של הרב פלאג׳י שלרופא מותר להמשיך לטפל בחולים במגיפה.

עדות הלכתית זו מדגימה את היעדר ההדדיות שלעתים קיים בין נורמת ההתנהגות שמצופה מרופא ובין נורמת ההתנהגות שהחברה מגלה כלפיו. בעוד רופא בריא נתפס כמי שראוי שיכניס עצמו לסיכון בשביל לטפל בחולים, תפילה במחיצתו בבית הכנסת נתפסת כסיכון שאינו לגיטימי.

דילמת החוזה החברתי

אבל האמנם יש לצפות מאנשי רפואה אשר נשקפת סכנה ממשית לחייהם להמשיך לטפל בחולים?

מינוח שחוזר על עצמו בדיונים אתיים בהקשר לשאלה זו הוא ״החוזה החברתי״ שקיים בין הרופא לחברה. באופן פשטני, הטענה הקלאסית בהקשר זה היא שהחברה משקיעה בדרך כלל משאבים רבים בהכשרתו של רופא, ולכן בתמורה לגיטימי מצד החברה לצפות ואף לדרוש שהרופא יחזיר לה את ההשקעה בו, בין השאר בסיכון עצמי בעת טיפול בחולים. זאת בדומה ל״חוזה החברתי״ שיש לאזרחי המדינה עם חיילים, שוטרים, כבאים וכדומה. בהמשך לכך עולה הטענה שאדם שבחר במקצוע הרפואה קיבל על עצמו מראש התחייבות לטפל בחולים, אפילו במחיר סיכון עצמי.

מבלי להיכנס לעומק לבחינה ביקורתית של טענה זו, ישנן מספר בעיות בשימוש ב״חוזה החברתי״ כביסוס לחובה של רופא לטפל בחולים שמסכנים את חייו.

ראשית, אף רופא מעולם לא חתם על חוזה מעין זה באף שלב של הכשרתו הרפואית. בנוסף, על פי ההיגיון של ״החוזה החברתי״, אדם שלמד רפואה במדינה אחרת, ובוודאי במצב שבו הוא מימן את לימודיו באופן מלא, יהיה פטור מכל חובה לסיכון עצמי במהלך טיפול באזרחי המדינה שבה הוא מתגורר.

אין מנגנון חוקי שיכול לכפות על אדם להגיש טיפול בעל כורחו. מי שיעדיף להשתמט מהעול של הטיפול בחולים תמיד יוכל למצוא את הדרך לברוח. ודווקא משום כך, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח ההיענות והמסירות של הצוותים הרפואיים ברחבי העולם. התנהגות זו כלל לא מובנת מאליה

כמו כן, ניתן להבין טענה כלפי מומחה למחלות זיהומיות, שלפיה בעת בחירת האפיק המקצועי שבחר להתמחות זו היה עליו לצפות שיידרש לטפל במצבים שבהם הוא עלול להיות חשוף לסיכון הידבקות. אולם טענה זו מתפוגגת כאשר מדובר ברופאים בתחומים אחרים, שבשגרה כלל אינם נדרשים להתמודד עם מצבים רפואיים שכרוכים בסכנת הידבקות חמורה.

מעבר לכך, מה בנוגע למקצועות טיפוליים שלגביהם המדינה לא נדרשת להשקעה משמעותית ארוכת שנים? האם בשל כך תישמט טענת ״החוזה החברתי״ וצוותים רפואיים ופרא־רפואיים אלה יהיו פטורים מטיפול במצבים שבהם נשקף למטפל סיכון?

ולבסוף, על בסיס מה ניתן להחריג את מקצוע הרפואה ממקצועות חופשיים אחרים, שבהם יכול האדם לבחור בכל שלב נתון לנתב מחדש את דרכו המקצועית בהתאם לנסיבות? האם, למשל, האחריות של מטפל לחברה חזקה יותר ומבטלת את אחריות המטפל כלפי בני משפחתו?

בשונה מדיונים באתיקה רפואית בסוגיות אחרות, ההתייחסות לשאלה זו אינה יכולה להיות מטופלת רק באופן כללי ומופשט. ברפואה של המאה ה־21, שאלת גבולות חובת הרופא לטפל בחולה במחלה מידבקת, לרבות ההתייחסות ל״חוזה החברתי״, צריכה לעמוד בזיקה לעובדות ספציפיות: בין השאר, למידת הסכנה הצפויה למטפל, לסיכויים להצלת החולה בעקבות הטיפול, לתנאי סביבת הטיפול ולטיב הקשר והמחויבות שבין הרופא והחולה בסיטואציה ספציפית.

באופן כללי, מנקודת מבט תועלתנית, ככל שמידת הסיכון לצוות המטפל היא נמוכה ביחס לתועלת הצפויה למטופל, הציפייה למתן טיפול נהיית יותר לגיטימית. בהתאם לכך, בהקשר לקורונה, ניתן לצפות מרופא צעיר ובריא ליותר מעורבות בטיפול מאשר איש צוות מבוגר עם מחלות רקע. מהצד השני, בעת הצורך בהתערבות חירום שעשויה להציל את חייו של המטופל, רף הסיכון שניתן לדרוש מהצוות הרפואי הוא גבוה יותר בהשוואה להתערבויות יותר שגרתיות.

דרך יעילה אך פחות אלגנטית מבחינה פילוסופית לפתור בעיות אתיות היא לנסות למזער אותן עד כמה שאפשר. בהמשך לאמור לעיל, ניתן לומר שככל שהמטפל יהיה יותר מוגן, הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית, רמת הסיכון שכרוכה עבורו בעת הטיפול בחולים תרד, וממילא יהיה ניתן לצפות ולדרוש ממנו במישור האתי לטפל ביותר מצבים שכרוכים בסיכון.

מנקודת מבט מעשית זו, ״החוזה החברתי״ הופך את כיוונו ויוצר זיקה אקטיבית ודינמית בין הרופא והחברה. היינו, ככל שהחברה תהיה מוכנה להשקיע יותר משאבים במיגונו של הרופא, בימים שבשגרה ובעתות משבר, כך תעלה זכאותה לדרוש ולקבל ממנו תמורה, לרבות בנוגע להגשת טיפול שכרוך בסיכון.

כשהמטופל הוא ה"בוס"

עולם הרפואה בתקופת השפעת הספרדית, לפני למעלה ממאה שנים, היה שונה באופן משמעותי מעולם הרפואה בעידן הקורונה. אינטואיטיבית, קל יותר לחוש את השוני בין התקופות בכל הקשור להיבטים המדעיים, הטכנולוגיים והניהוליים שקשורים בטיפול במגיפות. אולם שוני חשוב נוסף, שלרוב חומק מן התודעה, קשור לשינוי העצום שהתחולל בתרבות הארגונית של עולם הרפואה במהלך מאה השנים שחלפו בין המגיפות. הרופא שמטפל בימים אלה בחולה קורונה פועל במרחב ארגוני ותרבותי שנבדל באופן ניכר מהקולגה שלו, שטיפל בחולה שקדח מהשפעת הספרדית.

כחלק מהחברה המערבית, גם עולם הרפואה עבר בהדרגה מפנה קפיטליסטי, שעיצב מחדש את עולם הטיפול בחולים מנקודת מבט של שיקולי רווח והפסד כלכליים. במקביל, החל מהמחצית השנייה של המאה ה־20, התשתית הבסיסית ביותר של יחסי רופא־חולה השתנתה לבלתי הכר. ממודל של רפואה פטרנליסטית מבוססת־אתיקה, שבמסגרתה הרופא ששלט בידע הרפואי היה מקבל את ההחלטות הטיפוליות עבור החולה, עברה הרפואה המערבית למודל של רפואה חוזית מבוססת־משפט, שבה החולה הוא אוטונומי לקבל את החלטותיו בעצמו.

בשונה מעידן הרפואה הפטרנליסטית, שבה הדחף המוסרי למתן טיפול נבע בעיקר מעולמו הרוחני של המטפל, שפעל כאב שחומל על ילדיו (pater מלשון ״אב״ בלטינית),  בעידן הרפואה החוזית הבסיס האתי המרכזי שעליו מושתת הטיפול הוא זכויות הפרט של המטופל. המטופל הוא למעשה ״הבוס״, שקונה את שירותיו של הרופא. הרופא, בדומה לבעלי מקצוע אחרים, הוא לא יותר מאשר ספק שירותים רפואיים. מכאן עולה לעתים הדרישה מרופאים לבצע התערבויות רפואיות בהתאם להשקפת עולמו וצרכיו הסובייקטיביים של המטופל, אף כאשר התערבויות אלו עשויות לסתור את השקפת עולמו של המטפל.

צוות רפואי מ"שיבא "שהתנדב לטפל ב נוסעי הספינה פרינסס דיימונד במתקן הבידוד הראשון שהוקם בישראל. צילום: אבשלום ששוני/ פלאש 90

בשפעת הספרדית, כמו בכל המגיפות שקדמו לה, טיפלו רופאים שתפקדו במרחב תרבותי־תודעתי פטרנליסטי. החולה החלש ששכב על מיטתו באירופה לפני למעלה ממאה שנים עורר מן הסתם ברופא שטיפל בו את האינסטינקטים החומלים הקמאיים, שנבנו לאורך מאות ואלפי השנים, והועברו מדור לדור במסורת הרפואית. הד לאינסטינקטים אלה, שהם עמוקים יותר מכל תיאוריה אתית שיטתית, ניתן למצוא בדבריו של ד״ר ברנאר רייה, גיבורו של קאמי, בעת שהוא עונה לשאלה מהיכן הוא שואב את הכוחות הבלתי נלאים שלו לטיפול המסור בחולים:

"האמן לי. אינני יודע מה צפוי לי ומה יבוא אחרי כל זה. לפי שעה יש חולים וצריך לרפא אותם. אחר כך הם יחשבו, וגם אני אחשוב. אבל הדבר הדחוף מכול הוא לרפא אותם. אני מגן עליהם כמיטב יכולתי, זה הכל… שום דבר בעולם לא שווה שאדם יפנה עורף בגללו למה שהוא אוהב. ובכל זאת, גם אני עצמי עושה את זה, בלי לדעת למה".

מה שאולי היה מובן מאליו בשעה שכתב קאמי את ״הדבר״, בשנות הארבעים של המאה העשרים, כלל לא מובן מאליו בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת. משבר הקורונה הוא הפעם הראשונה שבה הרופאים ״החדשים״, תוצרי העידן של הרפואה החוזית, נדרשו להתמודד עם מגיפה בקנה מידה עולמי.

בפרוץ המגיפה, כלל לא היה ברור מה תהיה התגובה של עולם הרפואה החדש לאתגר הישן שעמד לפתחו. קיים היה חשש שעם השנים החשיבה הקפיטליסטית התועלתנית תחלחל באופן לא־מודע לעומק הנפש הקולקטיבית של המטפלים, ותגדע את הרוח האנושית הנאצלת, כפי שתיאר אותה קאמי. בעת מגיפה, ולנוכח סיכון ממשי לחייו של המטפל, נראה ששיקולי רווח כלכליים לא יכולים להיות חזקים דיים ולמנוע נטישה של חולים. ״היד הנעלמה״ של אדם סמית׳ היתה מכוונת את הרופאים והמטפלים לנוס על נפשם, בדיוק כפי שנהגו גאלן וסידנהם.

אין מנגנון חוקי שיכול לכפות על אדם להגיש טיפול בעל כורחו. מי שיעדיף להשתמט מהעול של הטיפול בחולים תמיד יוכל למצוא את הדרך לברוח. ודווקא משום כך, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח ההיענות והמסירות יוצאת הדופן של הצוותים הרפואיים ברחבי העולם. התנהגות זו כלל לא מובנת מאליה.

נראה שגילויי התמיכה וההערכה הציבוריים לצוותים הרפואיים ברחבי העולם קשורים באופן חלקי לתובנה הלא־מודעת של הציבור הרחב, שכלל לא היה בטוח בכך שמטפלים בעידן הרפואה החוזית ימשיכו את המסורת העתיקה של קודמיהם. אם חלילה היו הרופאים בעיני עצמם ״ספקי שירות רפואי״ גרידא, ספק אם מידת ההיענות לטיפול חרף הסיכון היתה כפי שהיא כעת.

בניגוד לחשש, עינינו הרואות שבינתיים הרוח האנושית של המטפלים עודנה איתנה ויציבה. שמא משבר הקורונה, שפקד אותנו במלוא עוצמתו בסמוך לימי הפסח, סייע לנער אבק ולהסיר חלודה בת עשרות שנים מנפשם של המטפלים ברחבי העולם, ולהזכיר לעצמם ולחברה את החשיבות והייחודיות של מקצועות הטיפול.

יש לקוות שבמרחב הלאומי שלנו, המטס של חיל האוויר ביום העצמאות האחרון מעל לבתי החולים יהיה סמן לתחילתו של חוזה חברתי חדש, שבו חלק ממשאבי המדינה, שמופנים בשפע לזירה הצבאית, ינותבו לזירת הקרב האזרחית, שבה יום יום אנשים אמיצים מצילים חיים. בכך תחוזק הברית שבין המטפלים והציבור, ובתמורה ניתן יהיה להמשיך לצפות מהמטפלים להיות שם עבור החולים גם במחיר של נטילת סיכונים.

(המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון")

נושאים קשורים:  ד"ר עזגד גולד,  מגיפות,  אתיקה רפואית,  מגיפת הקורונה,  "הדבר",  חדשות,  דעות
תגובות
 
22.05.2020, 11:26

מאמר מעניין מאוד. תודה

22.05.2020, 11:41

ד"ר עזגד גולד מאמר מרתק המצביע על מידת המעורבות של רופאים והמחויבות למקצוע . בזמן משבר בישראל כולם מתגייסים.

22.05.2020, 12:08

הדילמה המופיעה במאמר כבר לא נוגעת בי - בגיל 88 וחצי, גימלאי במשך שנים רבות לאחר 45 שנים כרופא ילדים בבית חולים ובקהילה, אני עוקב אחר עבודתם ההרואית של הרופאים והאחיות המטפלים בחולי הקורונה ואני מתפעל מעבודתם ועוז רוחם.
זה מחזיר אותי עשרות רבות של שנים לראשית הסטאז' שלי בבית החולים הממשלתי יפו, שהיה מורכב משלושה אגפים רחוקים זה מזה: אגף דונולו א' -מחלקות פנימיות ןחדר מיון פנימי קטן; דונולו ב' - מחקות כירורגיות, אורולוגיה, עיניים ופתולוגיה וחדר מיון כירורגי קטן. אגף צהלון (הידוע ביפו בשם בי"ח דג'ני) מחלקת נשים וחדר לידה ושתי מחלקות ילדים.
ראשית הסטאז' שלי היתה במחלקה פנימית א' בדונולו א'. מנהל המחלקה היה פרופ' ברונר ואחד הבכירים - ד"ר גדעון מנליס, לימים יו"ר ארגון רופאי המדינה ומנהל מחלקה פנימית בבי"ח נהריה.
באחד הימים קוראים לי לחדר מיון כדי לבדוק ילדה הסובלת מפריחה ועוויתות מחום. הילדה הובאה בטעות לדונולו במקום לאגף צהלון. אני מתקרב לילדה ומבין שזה המקרה הראשון במצבה שאני רואה ואינסטינקטיבית אני נרתע אחרונית. באותו רגע נכנס למיון ד"ר מנליס שקלט מיד את הסיטואציה ושאג עליי: אתה רופא, תשכח מזה שיש לך ילדה קטנה בבית! את ה"שטיפה" הזאת לא שכחתי מעולם - זה היה שיעור לחיים ולמקצוע הרפואה.
שנים לאחר מכן נרצח ד"ר מנליס בחדר-המיון בביה"ח בנהריה בידי ניצול שואה שהיה בטיפולו. ד"ר מנליס היה אולי אדם קצת קשוח, אבל רופא מעולה ומסור ולא הגיע לו לסיים כך את חייו בטרם עת.
כל חיינו המקצועיים ברפואה אנחנו לומדים מעבודתנו, הצלחותינו וכישלונותינו וגם ממורינו.

22.05.2020, 12:42

ד"ר גולד, תודה רבה על מאמר מרתק, שמזמין להתעמק בשאלות אתיות חשובות שלא בהכרח התעמקנו בהם עד לקריאת המאמר שלך.

22.05.2020, 17:09

תודה רבה, מאמר מרתק!

ד"ר גולד היקר, כהרגלך - יכולת אנליטית לתיאור מצב, והצבתו על צירי אורך, רוחב ועומק, באופן שמרחיב את שדה הראיה והחשיבה. תודה.

אנונימי/ת
23.05.2020, 23:02

היכולת של רופא שרכש את ידיעותיו בחממה אבולוציונית - אוניברסיטה, להתמודד עם שאלות אתיות הינו בלתי אפשרי. אתיקה זהו לא מדע מדויק אלא מחשבות סובייקטיביות של האדם.
רק פילוסופיה אמונית המאמינה בכח עליון שקבע סטנדרטים מוגדרים מראש בשאלות מוסריות, יכולה להתעסק בשאלות אתיות על פי סטנדרטים מוחלטים אלו, ולקבל החלטות מהותיות.
מי שכופר בכך, אינו יכול לקבוע מנגנון כזה או אחר לדיון בשאלות אתיות, וכפי שכבר הוכיחה ההיסטוריה אתיקה זה דבר גמיש ונתון לשינויים לפי שרירות ליבו של האדם. ומי יכול לומר איזו אתיקה צודקת?

השאירו את המוסר והאתיקה למאמינים, כי רק להם הזכות והיכולת לדון בשאלות אלו!

אנונימי/ת
23.05.2020, 23:38

בהמשך לדברי קודם,
ניתן למצוא דוגמה קיצונית לנושא בשימוש הקלוקל שעשו הגרמנים במלחמת העולם השניה במושג אתיקה. ואצטט קטע קצר מתוך מאמר ארוך ומנומק שכתב מר וולפגונג בייאלס בנושא:

האידאולוגיה הנאצית טענה שמושג המוסריות היהודי נבדל ממושג המוסריות של לא-יהודים ולפיכך הם אינם יכולים לצפות שינהגו בהם על פי אמות המידה המוסריות של העם הגרמני. האתיקה האוניברסלית היהודית של אהבה ואמפתיה הדדיות נתפסה כמכשול בפני פיתוחה של מוסריות אדונים.
התיאורטיקנים הנאצים לא האשימו את היהודים רק בזיהום גזעי של הגרמנים, אלא גם בכך שהחדירו אתיקה להיסטוריה, ובמיוחד החדירו לשיח האתי המערבי את המוסד המוסרי של המצפון.105 עקב כך החליש רקב מוסרי זה את רוחם של החזקים, והם לא יכלו עוד למשול בחלשים במצפון נקי.
האיסור היהודי המוחלט והמובחן להרוג, והאמפתיה לכל בן אנוש, יהא גזעו אשר יהא, אשר "מומחים נאצים לעניינים יהודיים" זיהו שהם ליבת הדת היהודית, נחשבו מסוכנים במיוחד לאתיקה בעלת תודעת הגזע שהנאצים שאפו לפתח.

אנונימי/ת
23.05.2020, 23:43

אני לא יודע האם מותר כאן להביא קישור ממקום אחר אז כתבתי את זה כהודעה נפרדת.
זהו הקישור למאמר המקורי של בייאלס.

http://dapimholocaust.haifa.ac.il/images/27_hebrew/biales.pdf?&~nfopt(fileDistorted=2917751989231505&uploadEmbeddedImages=1)

ד"ר וולפגנג ביאלס (Bialas Wolfgang) עובד במיזם מחקר על אידאולוגיה ואתיקה
נאציות במכון חנה ארנדט בדרזדן. תחומי התמחותו הם נאציזם והשואה, פילוסופיה
פוליטית והיסטוריה אינטלקטואלית של אירופה במאה התשע עשרה והעשרים.

אנונימי/ת
24.05.2020, 07:10

אם אתה מנסה לרמוז שאתאיסטים אינם יכולים לעסוק במוסר, אז אתה מדבר מתוך בורות

יישר כח

אנונימי/ת
24.05.2020, 01:25

עדיין צריך לזכור שבמקרה הנוכחי הסיכון לרופאים, לפחות לצעירים והבריאים ביניהם היה מינימלי במיוחד כאשר מוגנו כראוי. הסיכון לבעלי מקצועות אחרים ( למשל קופאיות בסופר ) לא היה נמוך מזה. אנשים התבלבלו כי לא הבינו שעיקר מטרת המיגון היא סטטיסטית, ונועדה בעיקר להשפיע על כמות התחלואה הכללית ולא על הסיכון לפרט. רופאים עומדים בסיכון גבוה בהרבה בטיפול במצבי חילוץ תאונות וכדומה כאשר הסכנה עדיין קיימת סביבם ושם הדילמה המתוארת כאן מופיעה ברמה גבוהה בהרבה.

אנונימי/ת
24.05.2020, 08:46

"פסק הרב פלאג׳י שהתביעה כלפי הרופא מוצדקת, וקבע ש״חייב זה הרופא להתרחק מבני אדם״ בבית הכנסת.
מהעובדה שהרב פלאג׳י בתשובתו אינו אוסר על הרופא להמשיך לטפל בחולים, מסיק הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז) ״שהיה פשוט בעיניו״ של הרב פלאג׳י שלרופא מותר להמשיך לטפל בחולים במגיפה."
ברורה הגישה האגואיסטית של הציבור הרי הרופא הוא עבד שלנו של באי בית הכנסת ואין לנו חובה מוסרית לקבל אותו בקהלנו. עם פסיקות כאלה ברור הזלזול של אוכלוסייה מסויית בהנחיות הרפואיות.

אנונימי/ת
24.05.2020, 09:57

חלוקה ברורה, לרופא מותר לסכן את עצמו עבור אחר, הוא אינו חייב.
אבל במידה והוא בוחר לסכן את עצמו, הוא מחוייב שלא לסכן את אחרים, לפיכך אחרים גם מחוייבים שלא לסכן את עצמם ולא לאפשר לו להתפלל בבית הכנסת.
תפילה בבית הכנסת הינה ערך, אבל לא ערך שמאפיל על הערך הנעלה של חיי אדם. ואין שום הצדקה שרופא שאולי נשא של מחלה יוכל לסכן את החברה., עם כל האי נעימות שבדבר.
אין בזה גישה אגואיסטית, יש פה גישה מוסרית אמיתית מהסוג הנעלה ביותר. רק מי שמורגל בהחלטות מוסריות, יכול להבין את המסקנות המוסריות בפסיקות הללו.

24.05.2020, 15:53

ד"ר גולד היקר
למדתי ממאמרך, כל מילה בסלע

26.05.2020, 19:43

ד"ר עזגד גולד, תודתי למאמרך הפוקח עיניים וחדרי הלב.
האם מי מהכותבים קרא את נייר העמדה של הועדה האתית של הר"י כמנוסח בסעיף 40. לקוד האתי, "האם יש גבול לחובה הרפואית בפנדמיה?" משנת 2008
שם נכתב "...מצבים שבהם הסכנה הנשקפת לרופא מחולה במחלה מידבקת היא מוחשית ביותר וחורגת מהסיכון הסביר של המקצוע. על הרופא מוטלת במקביל החובה האתית לשמור על בריאותם של בני משפחתו ושל כלל החולים שבהם הוא מטפל. לפיכך, בכל מקרה של טיפול בחולה עם מחלה מידבקת, על הרופא לאזן בין התועלת המיידית הצפויה לחולה הבודד לבין היכולת להעניק בעתיד טיפול רפואי לחולים אחרים והערך של שמירת בריאותם של הרופא עצמו ובני משפחתו"
אכן מענה מתוה דרך לעמיתנו הרופאים.
כן נדונה הסוגיה של ה"חוזה החברתי."
ראוי להעלות סוגיה נוספת
לא רק ביחס הכלכלי של הכשרת רופא וחובתו "לתשלום" לחברה, אלא שאלה נוספת אם עתה יש "מלחמה בקורונה" והצוותים הרפואיים "עומדים בחזית" תוך סיכון עצמי לטובת החברה אנא יוגדרו כל עובדי מערכת הרפואה אשר יקפחו חס וחלילה את בריאותם או את חייהם. כשאר המקצועות מסכני החיים בשרות החברה : צבא, מערכת הבטחון והמודיעין, שוטרים, ולוחמי אש. מבחינת זכויות עתידות להם ולבני משפחותיהם., ואם לא אז נסתפק במחיאות כפיים מהמרפסת, ואיומי סכין על רופאה בתה,ש.