נראה כי השד יצא מהמנורה וכי לא ניתן עוד להכניסו לשם חזרה. המונה העולמי מתקתק בעצבנות, כמו במונית התקועה בפקק תנועה. המספרים מתעדכנים מדי מספר שעות ומעוררים דאגה רבה. על פי הידוע בזמן כתיבת שורות אלו, למעלה מ-160,000 איש אובחנו כחולים ב-COVID-19, כ-6,000 איש מתו ממנה. איש אינו יכול להעריך מתי תחלוף הסערה.
עוד בעניין דומה
כל חולה קורונה מדביק, על פי הערכות, בין 1.5 עד שלושה אנשים נוספים עם שיעור תמותה ממוצע המוערך סביב 2%. המחלה קטלנית פי 20-10 משפעת עונתית. נראה כי אנחנו עומדים בפתחו של אירוע אפוקליפטי במימדים היסטוריים. מדינות הולכות ומסתגרות בבהלה בגבולותיהן ועוצר מוטל על עשרות מיליוני בני אדם בניסיון נואש לעצור את התפשטות הוירוס. את השפעתו ההרסנית על החברה והכלכלה אנחנו רק מתחילים לראות ואת אחריתו מי ישורנה?
בימי משבר אלה ניצבת מערכת הבריאות הלאומית בפני מבחנה העליון. היא שתקבע כיצד נעמוד בפני הפנדמיה השוטפת את העולם. צו השעה הדרקוני, כמוהו לא היה אף פעם בארץ, שהוציא מנכ"ל משרד הבריאות לפני ימים אחדים, אוסר על עובדי מערכת הבריאות לעזוב את הארץ. הצו משקף היטב את מידת הדאגה במשרד הבריאות אך הוא מתעלם מהלכי הרוח העלולים להתפתח בקרב עובדי הרפואה והוא עלול להחטיא את מטרתו החשובה.
ד"ר קרלו אורבני, עובד ה-WHO, אשר היה הראשון לזהות את וירוס ה-SARS, שילם על כך בחייו. רופא העיניים הסיני לי וונליאנג זיהה לראשונה את נגיף הקורונה, נחקר והוזהר במשטרה בשל "שמועות שווא" שהפיץ בנסיונו להזהיר את השלטון מפני המגיפה. גם הוא שילם בחייו כשנפל קורבן למחלה שאותה הקדים לזהות
כ-1,500 עובדי רפואה, נכון לכתיבת שורות אלו, נמצאים כבר בבידוד בית. רופאי חדר המיון ב"איכילוב" וב"בילינסון" מתריעים במכתב בפני מנהליהם על העדר מיגון מהנגיף ומביעים חשש לבריאותם. בבית החולים "ברזילי" הודיעו ועדי העובדים כי במקרה שבית החולים יהפוך למרכז חולי הקורונה של הדרום, "עובדים ידירו את רגליהם מבית החולים".
מגיפת ה-SARS, שנגרמה על ידי וירוס מקבוצת הקורונה שמקורו בסין, שטפה את העולם החל בסוף שנת 2002 ועד אמצע שנת 2003. גם אז הסתירו שלטונות סין את התפרצות המחלה. בתוך שמונה חודשים פגעה המגיפה בכ-8,000 איש ברחבי העולם ושיעור התמותה הממוצע היה 10% מכלל החולים. מגיפת הקורונה הנוכחית, לשם השוואה, פגעה ב-75,000 איש בתוך שמונה שבועות בלבד ואחוז התמותה בה הוא סביב 2%.
ראוי בהקשר זה לכבד את זכרו של ד"ר קרלו אורבני, עובד ארגון הבריאות העולמי (WHO) אשר היה הראשון לזהות את וירוס ה-SARS ושילם על כך בחייו. רופא העיניים הסיני לי וונליאנג זיהה לראשונה את נגיף הקורונה, נחקר והוזהר במשטרה בשל "שמועות שווא" שהוא הפיץ בנסיונו להזהיר את השלטון מפני המגיפה. גם הוא שילם בחייו כשנפל קורבן למחלה שאותה הקדים לזהות.
לבד מסין היו באפידמיה של ה-SARS שני מוקדים נוספים בסינגפור ובמחוז אונטריו בקנדה. מבין 438 החולים הוודאיים והחשודים שהיו בקנדה, 10% נפטרו מהמחלה אך הנתון המדאיג ביותר הוא כי 72% מבין החולים נדבקו בתוך בתי החולים ומבין המתים כ-40% היו עובדי רפואה, רובן אחיות.
בהתפרצות ה-SARS עמדה מערכת הבריאות של מחוז אונטריו בקנדה בפני קריסה כאשר סוגיית בריאותם של עובדי בתי החולים עמדה בפני דילמות אתיות קשות: האם לחזור ולהסתכן מדי יום בהדבקה במחלה קטלנית? האם לסכן את בריאות בני המשפחה או מוטב לחמוק מהעבודה למען בטחונם ובריאותם? לא מעט עובדי רפואה נטשו את משמרתם ונעדרו מבתי החולים
בסינגפור, מדינה עם משטר נוקשה, בה היו 238 חולי SARS, הושמו כ-7,800 איש בבידוד ביתי נוקשה שאותו הפרו רק 0.03% מהאנשים. צעד דרקוני זה הביא לבלימת המחלה במדינה בתוך מספר שבועות.
במחוז אונטריו שבקנדה, מדינה דמוקרטית מובהקת, שם היה מספר כפול של חולים, לא הוטל הסגר גורף. שלטונות הבריאות שם התמודדו עם שני גלים ממושכים של המחלה במשך חודשים ארוכים בטרם ניתן היה לקבוע את הכחדתה.
במהלך ארוך מתיש זה עמדה מערכת הבריאות של מחוז אונטריו בפני קריסה כאשר סוגיית בריאותם של עובדי בתי החולים - אחיות, רופאים ושאר העובדים - עמדה בפני דילמות אתיות קשות מנשוא: האם לצאת לעבודה? האם לחזור ולהסתכן מדי יום בהדבקה במחלה קטלנית? האם ראוי לסכן את בריאות בני המשפחה או האם מוטב לחמוק מהעבודה למען בטחונם ובריאותם? לא מעט עובדי רפואה נטשו את משמרתם ונעדרו מבתי החולים.
נוכח מגיפת הקורונה עולות מחדש הדילמות מימי ה-SARS: האם אחיות ורופאים נדרשים לטפל בחולים שלקו במחלה מידבקת גם במחיר של סיכון מובהק ומוחשי לחייהם? איך לנהוג באחות או רופא אשר כדי לשמור על בריאותם ועל בריאות בני משפחתם ערקו ממשמרתם בבית החולים?
יש הטוענים כי הרופא, בעצם בחירתו במקצוע, בחר להסתכן גם בעיצומה של מגיפה מאיימת וממיתה. השאלה המתבקשת היא האומנם? האם בכל מחיר? האם גם במחיר חייו?
בעקבות הלקחים שנלמדו מהתפרצות מחלת ה-SARS קבעה בשנת 2008 הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית כי במצבי חירום של מגיפה נרחבת ואסון המוני נדרשת מעורבות רבה של כלל הרופאים במדינה - כי הידע הרפואי והמיומנות המקצועית מקטינים את הסיכון של הרופא להידבק במחלה ומאפשרים לו לכן להגיש עזרה לחולים במחלה מידבקת יותר מכל אדם אחר; כי הכלל הוא כי חלה על הרופא חובה אתית לטפל בכל חולה במחלה מידבקת וכי חובת הטיפול קיימת גם בנוכחות של סכנה מוגברת סבירה לבטיחותו של הרופא, לבריאותו או לחייו.
במקביל קבעה הלשכה לאתיקה כי ייתכנו מצבים שבהם הסכנה הנשקפת לרופא מחולה במחלה מידבקת היא מוחשית ביותר וחורגת מהסיכון הסביר של המקצוע; כי על הרופא מוטלת במקביל החובה האתית לשמור על בריאותם של בני משפחתו ושל כלל החולים שבהם הוא מטפל וכי בכל מקרה של טיפול בחולה במחלה מידבקת, על הרופא לאזן בין התועלת המיידית הצפויה לחולה הבודד לבין היכולת להעניק בעתיד טיפול רפואי לחולים אחרים והערך של שמירת בריאותם של הרופא עצמו ובני משפחתו.
צריך לקרוא שורות אלו שוב ובזהירות על מנת להבין עד כמה עדין ונפיץ הוא האיזון הנדרש בין החובה לטפל בחולה לבין הכורח לשמור על בטחונו ובריאותו של הרופא המטפל.
זה הזמן לתקן במהירות עוולות שנגרמו למערכת הבריאות במשך שנים רבות. "הזקנה בפרוזדור" היא המועמדת הבאה ללקות בקורונה. היא תדביק, בתנאי הצפיפות הנוכחית של בתי החולים, את האחות והרופא המטפלים בה.
המפתחות לפתרון הדילמה המורכבת הזו נמצאים בידי המדינה - לא בידי הרופאים. לא ניתן יהיה בצו השלטון לכפות על הרופאים להישאר בגבולות המדינה ובמשתמע לעמוד, נגד רצונם, לרשות המדינה בעת הצורך. כפייה עלולה להביא לעריקה. נדרשים כלים אחרים לחלוטין.
זה הזמן לתקן במהירות עוולות שנגרמו למערכת הבריאות במשך שנים רבות. "הזקנה בפרוזדור" היא המועמדת הבאה ללקות בקורונה. היא תדביק, בתנאי הצפיפות הנוכחית של בתי החולים, את האחות והרופא המטפלים בה.
על המדינה לשים עכשיו את בריאותה של מערכת הבריאות בראש סולם העדיפות הלאומי. יש להקצות לטובתה, ביד רחבה ומעבר לכל שיקול פוליטי, את המשאבים הנדרשים לה בדחיפות. אני משוכנע כי תחת מטריה מסוככת של אמפטיה והכרה ציבורית בקשיים ובסכנות עימם מתמודדים צוותי הרפואה נשכיל להפיק מהם את המיטב ויחד נתמודד בהצלחה עם המגיפה המתדפקת על דלתנו.
(המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
