עם השנים, הפכתי כתובת לאסונות פרטיים, קטנים, של היומיום. אנשים שאני לא מכירה מתקשרים אלי בשעות שלא כיף להכיר. בכל פעם שאני רואה מספר חדש ולא מזוהה בנייד שלי, אני נושמת עמוק לפני השיחה, כי אני יודעת שאחרי הגמגום הראשוני של לוודא שהגיעו אל הד"ר שחיפשו ואם יש לי דקה, הם בדרך כלל יתחילו לבכות. או לצחוק. מייאוש. או לירות באיפוק מנותק צרורות של פרטים קליניים יבשים על אדם שהם מאוד אוהבים, שלא יכול לדבר כעת בשביל עצמו.
עוד בעניין דומה
אז את שומעת – אומר הקול – בעלי, הוא נסע על אופנוע לפני שבועיים ונדרס. הוא לא מתעורר מאז. ואני תמיד שואלת אם יש ילדים בבית ובני כמה הם, ואם יש עזרה בבית ועד כמה אפשר לסמוך עליה, ואם צריך סיוע להסביר לילדים מה קורה. אם הקול הזר בצד השני לא בכה עד השאלה הזו, זו הנקודה שבה אני שומעת את הדמעות.
אם זה לא הבעל, זו האישה, או האמא או האבא, האח, או החבר הכי טוב מהצבא. ואם זו לא תאונת דרכים (ורוב הפעמים זו כן תאונת דרכים, או בגירסה החדשה, מפגש עם קורקינט חשמלי), אז זה שבץ. תאונת עבודה. פציעת קרב ישנה. גידול מוחי. אף אחד לא מתקשר לספר לי על משהו שמח שקרה לו בחיים.
כשהלכתי לבית ספר לרפואה, לא חשבתי על האפקט המתמשך של להיות עם אנשים בעיקר ברגעים הכי קשים בחיים שלהם. לא חשבתי איך ירגיש להיות זו שבעיקר מאכזבת אותם, כי אני לא פותרת להם את הבעיות. לא חשבתי איך זה לעבוד במערכת שנותנת לך ביצה קשה מלפני שלושה ימים וגבינה לבנה כשאין לך זמן לארוחת ערב, בתורנות של 26 שעות, בזמן שבדלת חדר הרופאים עומדים אנשים במצוקה ולא מרפים, וכולם צודקים, אבל לא מרפים.
הטקסט הזה מוקדש לקולגות היקרים שאיבדו גם הם את הדרך ובחרו לצערי הרב לסיים את חייהם. כתבתי אותו לפני שני המקרים האחרונים, ולפתע נוספו לנו עוד. והוא מוקדש להנהגה שלנו, שנותנת למצב הנוראי הזה להימשך. תזכרו, אתם שם למעלה – גם הרופאים שמטפלים בכם בפרוטקציה ובחדרים פרטיים לא יצליחו לעשות את זה בלי מערכת שלמה של צוות רפואי שנותן את החיים שלו יחד איתם.
מי זה "טביעה אשקלון"?
עם השנים, נוספו לי המון אנשי קשר חדשים בנייד. כשאני מחפשת את אמא שלי וכותבת "אמא", עולות לי באוב עשרות אמהות. אמא של סשה, שנפצע בצוק איתן. אמא של חגי, תאונת אופנוע, 2015. אמא של חאלד, תאונת עבודה, 2017. כשאני מחפשת "אבא", מגיעים אבא של רומי, מכות מבן הזוג, 2018. אבא של יונתן, מנת יתר, 2016. אבא של רועי, שנפטר בינתיים.
למדתי שאני לא מצליחה לזהות אותם בהמשך אם אני רושמת רק את השם שלהם, בלי הקשר למטופל שלי – שירין, אמא של מוחמד, תאונת דרכים. יניב, אבא של תום, התחשמלות. כי עם השנים, זה הפך ממטופלים בודדים לעשרות, למאות, בטח כבר לאלפים, שיצא לי לראות.
פעם הייתי גאה שאני זוכרת את השמות ותאריכי הלידה והתחביבים של כל המטופלים שלי. עם השנים, הבנתי שאני טובה בעיקר בלשכוח. לפגוש ברחוב מטופל שלא ראיתי שנתיים, לפרוש ידיים לחיבוק ולומר לו מכל הלב, כמה טוב לראות אותך פאדי – רק כדי לראות את הפרצוף שלו מתעוות באכזבה ולשמוע אותו לוחש, אבל אני לא פאדי. אני מוחמד. פדיחה שלא מהעולם הזה.
עם השנים, אין יום שאני לא חושבת בו על מטופלים שטיפלתי בהם, גם מאוד מזמן. אם הם לא עולים לי בראש מעצמם, הם מגיחים פתאום מצג הטלפון.
את בעיית הזיהוי, אגב, פתר קולגה שלי באופן אחר. הוא מוותר מראש על השמות. במו עיני ראיתי את איש הקשר שלו "טביעה אשקלון", כי העביר לי את המספר שלו לייעוץ, ואני התקשרתי לטביעה אשקלון בתקווה שיגיד את שמו לפני שאצטרך לשאול, ושיספר לי מי טבע – הוא או קרוב אליו, כי הפרטים שנמסרו לי, כאמור, היו קצת מטושטשים.
שנה של סטאז', חמש שנות התמחות, שנת הפסקה, שנתיים כבכירה במערכת, וההחמרה במצב במערכת הבריאות ניכרת משנה לשנה. אין לי כבר ציפיות, אבל הידיעה שכולנו נצטרך יום אחד את מערכת הרפואה הזו, שאני רואה מבפנים, במערומיה, כמעט שיתקה אותי
עם השנים, הפכתי לאמא. חסרת שינה מדאגות ואינהלציות ליליות ומסעות גירוש מפלצות עם פנס מתחת למיטה, אני נאחזת במהלך היום בתמונות מהגן כי הגעגוע אל הילדים כשהם לא איתי כל כך חזק. ואז אני רוצה להחזיר אותם לשם, ברגע שהגן נגמר, כששניהם שוכבים צורחים על המדרכה ליד האוטו כי כל אחד רוצה לשבת בצד של השני עד שמעבירים כל אחד לצד של השני ואז שוב כל אחד מהם רוצה לשבת בצד השני של השני ואיכשהו זה תמיד נגמר בזה שאני קונה להם גלידה ובוהה בשני זבי חוטם עם שאריות של דמעות וחיוך של ניצחון מורחים על החולצה החדשה ועל הריפוד של האוטו את כל מה שנמס מהגביע – וחושבת כמה שקט היה לי בשעות הפנאי שלי פעם כשהם עוד לא היו. ואז עצוב לי לחשוב שפעם הם עוד לא היו, כי איך אפשר לדמיין את החיים בלי האהבות האינסופיות האלו שמסתובבות לך בין הרגליים ואוחזות לך בלב.
לראות הורים אבודים מול ילד פגוע קשה, ילד בן 20 או בן 40, כשהחלומות של פעם על מה יהיה ואיך יגדלו מנופצים ומחוללים והעול של מי ידאג להם בהמשך נוכח כל שנייה, בלי מילים, או לראות ילדים אבודים מול הורים פגועים קשה, לא משנה אם ההורה בן 35 או 90, ופתאום הילדים, בין שהם בני 17 או 70, צריכים להתעסק במי יחליף לאבא חיתול. כל המפגשים האלה, עם השנים, במקום שאתרגל, הופכים למטלטלים הרבה יותר.
שרים וסלבס במחלקות יוקרה
עם השנים, אני כבר לא בטוחה שאני מסוגלת להיות הרופאה שציפו ממני להיות. במחאות הרופאים מדברים הרבה על שחיקה נוכח שעות העבודה הארוכות מיממות בהתמחות הממושכת, האלימות נגד צוותי הרפואה, העומס הנוראי במחלקות. כל אלה באמת נוראים ושוחקים, אבל כמעט שלא מדברים על ההיטמעות במערכת. על העמדת הפנים שאנו נדרשים לה כרופאים.
אני צריכה לזייף. אני לא יכולה לגשת למיטה של אבא של מישהו כשבנו שם והוא רואה את אביו החולה הרב-מערכתי נחנק ומשתנק ולומר להם, "סליחה, אבל אין לי מושג מה אני עושה וזה לא היה אחראי מצד אף אחד להשאיר אותי פה רופאה תורנית לבד, אז בבקשה תסתדרו איכשהו", בעוד האבא מכחיל ומת
אם השאירו אותי אחראית בלילה לבד על שתי מחלקות ו-70 חולים שברובם איני יודעת בכלל לטפל בהם והם מורכבים מדי וחלקם זרים לי לגמרי – מול המשפחות והחולים עצמם, אסור לי לומר את זה. אני צריכה לזייף. אני לא יכולה לגשת למיטה של אבא של מישהו כשבנו שם והוא רואה את אביו החולה הרב-מערכתי נחנק ומשתנק ולומר להם, "סליחה, אבל אין לי מושג מה אני עושה וזה לא היה אחראי מצד אף אחד להשאיר אותי פה רופאה תורנית לבד, אז בבקשה תסתדרו איכשהו", בעוד האבא מכחיל ומת.
בהתמחות התרגלתי לענות לקריאות "רופא! רופא!" (אף פעם, אגב, זה לא "רופאה, רופאה", אפילו כשרואים שאני הרופא ודי בבירור, נראה לי לפחות, ממין נקבה), בלי לפספס אף קריאה ולנסות לעזור בכל מצב שאין לי מושג מה עושים בו. זה מחשל, אומרים לרופאים הצעירים. אבל זה גם די ממית.
המתח, העול של האחריות, החרדה שלא אדע מה עושים, הם מתישים, הם שורפים בבשר. הם עדיין מעירים אותי לפעמים מסיוטים שבהם אני בתורנות לא נגמרת ונקראת מחולה לחולה ולא מצליחה לעזור לאף אחד. את ההתמחות סיימתי לפני כמעט שלוש שנים. יש לי חברים שניזונים מהאדרנלין הזה, אבל רוב החברים הרופאים שלי, כמוני, התקשו עם זה מאוד.
עם השנים, ככל שהעמדתי פנים שאני "רופאה" במערכת, קרה עוד דבר: התחלתי לצחוק על חולים כמו שצוחקים עליהם "במערכת". מזעזע להרגיש את הצחוק ואת הקהות בכל האיברים ולהגיד לעצמי שאם הם לא יהיו, אני לא שורדת את היום הזה כרופאה, אז עדיף שיהיו כבר.
עם השנים, התרחקתי יותר ויותר מהרופאה שרציתי להיות והפכתי לרופאה שאמרו לי להיות, שמאלצים אותנו להיות, במערכת השבורה שלנו. ואולי מה שהכי קשה להכיל, הוא באיזו טבעיות אנחנו מפנימים את הפערים, את הפרוטקציות, את האלימות המובנית כלפי החלשים שבינינו.
את צוחקת עם כולם על החדרים השמורים למקורבים של שרי ממשלה וסלבס במחלקות היוקרתיות – והחדרים אכן מתפנים עבורם מהר במקרה הצורך. את רואה את קיצור התורים לאנשים עם כוח וכסף, שבהכרח מגיע על חשבון אנשים בלי כוח וכסף, ואת מקבלת את זה כנורמה, למרות שאת התוצאות של זה את פוגשת כל יום, במפגש הרפואי הכי פשוט במרפאה.
הרבה מהאופציות הטיפוליות, שזמינות באופן ריאלי ובטווחי זמן סבירים לחולים, ניתנות היום רק בפרטי. אני רואה יותר אנשים שחווים מצוקה כלכלית, מאבדים דירות ועבודות, נשארים על פת לחם, עוברים דיכאון וחרדה משתקים כשאדם יקר להם נפגע וזקוק לטיפול. פגיעות ראש, התחום שבו אני עוסקת, כמו כל מחלה קשה, מפילות משפחה שלמה ולא רק את החולה. עם השנים, נופלות יותר ויותר משפחות.
רק בריאות (ושליטה בסוגרים)
עם השנים, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להיות רופאה. היומיום בחזית הכי קרובה לרגעים קשים כל כך של בני אדם, כשאני לא הרופאה שחשבתי שאהיה, גם בגללי וגם בגלל מדחס הלחצים של מערכת הבריאות בישראל, הוליד אכזבה נוראית, מעצמי ומהמקום שבו אני חיה. שנה של סטאז', חמש שנות התמחות, שנת הפסקה, שנתיים כבכירה במערכת, וההחמרה במצב במערכת הבריאות ניכרת משנה לשנה. אין לי כבר ציפיות, אבל הידיעה שכולנו נצטרך יום אחד את מערכת הרפואה הזו, שאני רואה מבפנים, במערומיה, כמעט שיתקה אותי.
לקחתי פסק זמן מהרפואה, כדי להיות מסוגלת לחזור אליה. עכשיו חזרתי. אני נלחמת היום להיות הרופאה שרציתי להיות, ולא זו שלימדו אותי להיות. אני סולחת לסטודנטית שהייתי פעם, שחשבה שתציל אנשים עם פתרונות גדולים ומבריקים על בסיס יומיומי, ומקבלת את הרופאה שאני היום, זו שעוזרת לאנשים להתרגל למצב הקשה שבו הם נמצאים עם פתרונות קטנים ולפעמים די טריוויאליים, אבל עושה את זה כל הזמן. אני מתרחקת ממקומות שבהם הציניות חזקה מהאהבה.
כשהטלפון מצלצל ואדם זר בצד השני של הקו, והוא נסער ועצבני או מבולבל ומאריך בדברים לא ברורים, ואני עמוסה ועסוקה ותור החולים מחוץ למרפאה מתארך וגם הם עתידים לנזוף בי שהמתינו יותר מדי למרות שבחיי שלא יצאתי מהחדר אפילו לעשות פיפי (שזה דווקא סבבה, כי גם לשתות לא היה לי רגע), אני נושמת עמוק וחושבת: לו היה מדובר בילדים שלי, איך הייתי רוצה שינהגו בי הרופאים שמעבר לקו.
אני מקווה שאת ההשתדלות הזו המטופלים שלי מצליחים להרגיש, כי ככל שחולפות השנים, הלב מבין מה הם הדברים החשובים באמת בחיים, והם מעטים ויקרים ובאים באריזות של אנשים אהובים, משפחה, ילדים, בריאות ושליטה בסוגרים. ככל שחולפות השנים, אני מרגישה ביתר שאת שהאתגר המקצועי האמיתי, או לפחות זה שאני הכי אוהבת, הוא לנסות להיות בנאדם עבור אנשים שמעולם לא פגשתי, ברגעים הכי קשים שלהם, ולקחת חלק במרוץ השליחים של תהליך ההחלמה שלהם.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"המקום הכי חם בגיהנום")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
