דעות

עורכי דין, במקום "רשלנות רפואית", אימרו "אחריות רפואית"

אין עוד מומחה משפטי או עורך דין המפרסם עצמו כמומחה ל"רשלנות תחבורתית", "רשלנות חוזית" וכדומה. רק רופאים וצוותי הרפואה, שכוחה מוגבל עד היום, מוגדרים למפרע כ"רשלנים"

ניתוחי אחר הצהריים (ססיות) יוכלו לחזור להיקף של 50% מהפעילות שלפני התפרצות הקורונה.(צילום: אילוסטרציה)

חוקי חמורבי שנכתבו בראשית המאה ה-18 לפנה"ס כללו התייחסות לדיני הרפואה וקבעו כי אם רופא גרם נזק למטופל, הוא ישלם על כך וזאת בהתאם למעמדו של המטופל. יתר על כן, רופא שמטופלו נפטר – יכרתו את ידיו – עונש קשה ללא ספק. כלומר, גם בתקופה שבה לא היה כל אמצעי ריפוי והידע היה מצומצם ביותר, הדרישה הבסיסית מרופא היתה כי הוא חייב להצליח, שאם לא כן לא רק ישלם קנס אלא אף ישלם בגופו.

לאורך ההיסטוריה נחקק חוקים רבים הנוגעים לפיצוי שיש לתת למי שנפגע בזדון או בכוונה. אין ספק כי העיקרון של פיצוי כספי לנפגע הוא עיקרון חשוב המקל על נפגע להשתקם, מאפשר לטפל במה שניזוק ומביא גם לתחושת הקלה לנפגע. מערכת המשפט שומעת את התובע ואת הנתבע ובהתאם לחישובים שונים, קובעת את סכום הפיצוי.

בידי הרופאים לא היו אפשרויות רבות ומספיק כלים רפואיים לטפל בפונים אליהם עד לשנת 1900 לערך. ניתוחים ללא הרדמה נעשו עד שנת 1846, עם תחילת השימוש באתר, שהסיר את הכאב ואפשר למנתח לפעול כאשר זמנו אינו קצוב והמנותח חופשי מכאב. היתה זו אחת המהפכות בטיפול הרפואי - הדברת הכאב הניתוחי. הראשונים שנותחו נתנו תקווה גדולה לעתיד לבוא, אבל הידע המועט שהיה בידי אלה שהשתמשו באתר (מקצוע ההרדמה החל הרבה יותר מאוחר) הביא לכך שבשל ההרדמה עצמה נפטרו מנותחים מאחר שסכנות ההרדמה לא היו ידועות עדיין. מאז, שיעור התמותה בעת הרדמה ירד ל-1 לעשרות אלפים מקרים והיכולת להרדים בביטחון השתפרה.

לרופא הפועל בשנת 1910 היו כבר אמצעי אבחון רנטגניים, הוא ידע כי קיימים סוגי דם, ניתן היה לבצע רישום חשמלי של פעולת הלב והיכולת הרפואית השתכללה לבלי הכר. רופא שסיים לימודיו בשנת 1970, ללא עדכון ולימוד לא יהא מסוגל להבין את הנעשה כיום במחלקה הפנימית בבית החולים שבו למד.

עם זאת ועל אף הידע העצום והיכולת להציל חיים ממחלות שלא היתה עבורן כל אפשרות טיפול בעבר, יחד עם כושר האבחון של מכוני הדימות, עדיין רב הנסתר על הגלוי והידע הרפואי אינו מספק תשובה לכל בעיה המגיעה לפתח מערכת הבריאות. קהל המטופלים מקבל את הרושם כי הכניסה לחדר הרופא או לחדר הניתוח מהווה פתרון לבעיה והריפוי מובטח, אבל אין הדבר כך. פרט לחוסר האונים בטיפול במצבים רבים, קיים הקושי של הרופא לעמוד מול הידע הרב המתחדש ומול עומס העבודה הפיזי והמנטלי, ולכן שיעור הטעויות אינו פוחת וחולים נפגעים.

אלה העוסקים בעזרה המשפטית לחולה שנפגע בשל טעות, מפרסמים בתקשורת ובפרסומים סמויים עד כמה גבוה הפיצוי שהם ישיגו לנפגע. מודעות ענק מוצגות סביב בתי חולים בארה"ב וממליצות על עורכי דין שישיגו פיצוי לכל חולה שחש נפגע. בישראל, המומחים הללו עוסקים בתחום הנקרא "רשלנות רפואית" ועושים שימוש במונח המעביר את המסר למפרע, שאם נכנסת לבית החולים והטיפול לא השביע את רצונך, הרי שהיה כאן רופא רשלני או מערכת רשלנית.

ברור ללא כל ספק כי מי שנפגע, בעיקר כתוצאה מתקלה בת מניעה או אבחון לקוי מול סימנים ברורים שהיו לחולה, עליו להגיע למשפט ולקבל את הפיצוי. אבל המונח הזה "רשלנות רפואית, ה"מומחיות" הזו, חייבים להשתנות. יש לפרסם ולהגדיר את עורכי הדין הללו כעוסקים או כמומחים ב"אחריות רפואית". בית המשפט הוא זה שיקבע אם היתה רשלנות. מומחה ל"אחריות רפואית" יבצע את תפקידו ויפרסם את עצמו כבעל ידע נרחב בתחומי הרפואה, ידע מתי התביעה קנטרנית וייעץ ללקוח כי לא יתבע, יגיע לפשרה עם הנתבע, או יאפשר לנפגע פיצוי הולם ומתאים.

קביעת ההגדרה מראש כ"רשלנות" עושה עוול חמור לרפואה ולרופאים. אין עוד מומחה משפטי המפרסם עצמו כמומחה ל"רשלנות תחבורתית", "רשלנות חוזית" וכדומה. רק עובדי הרפואה, שכוחה כאמור מוגבל עד היום, נכללים תחת הכותרת "רשלנים", ולאור המצב נדמה לי כי פרנסת המומחים הללו לא תיפגע.

נושאים קשורים:  פרופ' יואל דונחין,  רשלנות רפואית,  דעות,  חדשות
תגובות
 
אנונימי/ת
10.01.2020, 11:53

O.K

אנונימי/ת
10.01.2020, 17:12

מילים יוצרות מציאות, חיים ומוות ביד הלשון ואכן מראש אנו נתפסים כמי שלא עשו דיים. עם זאת, אפשר למנוע חלק מהתביעות בגלל שחלק מהבעייתיות היא הסתרה והכחשה של תקלות במוסדות רפואה והטיפולים ההגנתיים של כסת"ח בגלל הדומיננטיות של המשפט וחברות הביטוח - וגדמה לי שגם על כך כתב פרופ' דונחין.

אנונימי/ת
10.01.2020, 22:27

זה עניין סמנטי בלבד !

אנונימי/ת
10.01.2020, 22:48

אם זה רק סמנטי אז כדאי לעמוד על כך שלא ידברו מראש על רשלנות.

אנונימי/ת
11.01.2020, 19:49

אני מסכים עם דונחין אבל בכיוון ההפוך. לטעמי בחינה משפטית קרה של מרבית תיקי ה-"רשלנות" (לרבות אלה שדונחין מכיר היטב, כמו זה של המרדימה ד"ר סבטלנה רופו-לוסו שפתחה את צינור חומר ההרדמה, השתיקה את המוניטור, התכסתה בשמיכה והלכה לישון בזמן שהילדה נטע-לי בורוסקי הורעלה למוות) מעידה על כך שעסקינן בעבירה פלילית חמורה יותר מגרימת מוות ברשלנות. גרימת מוות ברשלנות היא תוצאה של אובדן רגעי של שיקול הדעת, לעומת זאת במרבית המקרים (כמו זה של רוסו-לופו) קל להראות שלא מדובר באובדן רגע של שיקול הדעת אלא בהתרשלות קבועה ומתמשכת ולכן בהכרח נעשית מתוך מודעות או לכל הפחות מה שנקרא "עצימת עיניים", ולכן דינה הוא עבירת הריגה שעונשה עד 20 שנות מאסר, עכשיו הוסיפו גם עבירה חדשה של "המתה בקלות דעת" שעונשה עד 12 שנות מאסר.

כך שאני מציע לשנות את השם ל-"מומחים לקבלת פיצויים בגין עבירות המתה בסביבה רפואית".