פרופ' דן טרנר, מנהל המכון לגסטרו ילדים ותזונה והמרכז לקרוהן וקוליטיס בילדים במרכז הרפואי שערי צדק, סמנכ"ל בית החולים, הוא פעיל למען זכויות אדם ופועל, בין היתר, למען החולים והסובלים בעזה ובגדה. "זכויות אדם זה לא ימין ושמאל", הוא אומר, "אפשר למלא זכויות אדם גם אם יש לך אג'נדה ימנית משהו".
בראיון מיוחד למאיה רונן ב-Doctalk, הפודקאסט של הקהילה הרפואית בישראל, מספר ד"ר טרנר, תושב ההתנחלות כפר אדומים, על פעילותו בעזרה למוחלשים, על תפישתו את תפקיד הרופא, על הקרב שהוא מנהל בנושא אסירים אזוקים באשפוז ועל פעילותו ההתנדבותית במסגרת רופאים לזכויות אדם ועל טלה-דוק - פרויקט בינלאומי לסיוע רפואי.
"כל האנשים בסופו של דבר נולדו עירומים ובסופו של דבר הולכים לעולמם עירומים", הוא אומר, "רבותיי, פלסטינים ואסירים ופליטים ואנשים מעיירות הפיתוח ואנשים בתחתית החברה ממקומות קשים, הם אותו דבר כמו הצווארון הלבן שמרוויח הרבה והאלפיון העליון שיושב על היאכטות בתל אביב ומאוד מרוצה מעצמו – הם אותם אנשים, הם נולדים אותו דבר ומתים אותו דבר ובזה אנחנו הרופאים צריכים להתרכז, זה חלק מהעבודה שלנו, אנחנו לא יכולים להתעלם, לא להסיט את הראש".
את ההתמחות ברפואת ילדים עשה במרכז הרפואי שערי צדק, ו-Fellowship ברפואת גסטרואנטרולוגיה, כבד ותזונה בילדים בבית החולים לילדים, טורונטו, קנדה. משנת 2009 הוא מנהל את המכון לגסטרו ילדים ותזונה ב"שערי צדק" ומ-2013 מנהל את מדעית בע"מ, חברת המחקר והפיתוח של "שערי צדק". פרופ' טרנר מכהן גם כראש הוועדה הפדיאטרית של האיגוד האירופאי לקרוהן וקוליטיס (PECCO) ובמסגרת זו יזם והוביל את ניסוח ההמלצות לטיפול מיטבי בילדים ובנוער החולה במחלות מעי דלקתיות במרכזים רפואיים.
לצד כל הפעילות הענפה, הטיפולית, המחקרית והניהולית, הוא מוצא את הזמן להביט הצידה, מעבר לגבולות המדינה, ולסייע לאנשים שלא שפר עליהם מזלם, ביניהם פלסטינים. על כך הוא מספר:
3:29: "אנחנו רופאים, ורפואה זה לא למצוא את הצידוקים או לתת את התרופה הביולוגית הכי משוכללת. עד היום אני זוכר את המטופל, חולה קרוהן מאוד מורכב, שנתנו לו שילוב של טיפולים ובדקנו רמות והצלחנו להגיע לריפוי רירית המעי – ומבחינת הרפואה זו הצלחה כבירה, אבל אחרי חודש גיליתי שהוא עדיין יושב בבית ואמרתי, רגע למה הוא יושב בבית, הוא הרי ברגיעה מלאה? הוא לא הלך לבית הספר הרבה זמן ופיתח פער מאוד גדול בלימודים ומבחינה חברתית, ופעם אחת באמצע המחלה שלו הוא כן יצא לטיול שנתי והיה צריך ללכת לשירותים, היתה לו דחיפות אבל הוא התבייש להגיד, ובסוף ברח לו וכולם צחקו עליו 'סרחוני סרחוני' והוא ישב בבית והמציא תירוצים למה הוא לא הולך לבית הספר. ואני וחשבתי לעצמי, יאללה, אתה מרגיש טוב עם עצמך שהצלחת מבחינה רפואית עם הילד הזה? הרי לא עשינו כלום עם הילד הזה – הוא היה אומלל לפני כן ואומלל אחרי.
"כרופאים, ההוויה שלנו לא לתת רק תרופות או להתייחס רק למחלה עצמה. אנחנו צריכים להסתכל על בני אדם ולהוסיף טוב. אז מבחינתי, מה שנקרא זכויות אדם ולמנוע סבל מאנשים – כל עוד זה בכוחי לעשות, זו לא הפרדה, זה חלק מהתפקיד שלנו לעשות. לפעמים זה בא לידנו כשאנחנו מטפלים במטופלים שלנו ואז זה קל ואיזה מזל יש לנו, שבצורה כל כך קלה אנחנו יכולים לעזור לכל כך הרבה אנשים, ולפעמים צריך להתאמץ טיפה-טיפה בשביל להסתכל ימינה ושמאלה, אבל באמת שלא צריך להתאמץ הרבה כי יש כ"כ הרבה סבל ופגיעה לידנו, וזה לא קשור רק לפלסטינים, לגדה ולעזה. כן, שם יש הרבה מאוד סבל ויש הרבה מאוד מה לעשות, אבל לא רק שם. גם אצלנו, גם אצל יהודים וגם אצל אנשים אחרים. יש אנשים שהם פגועים והם נפגעים ואנחנו בסיטואציה שלנו, הרבה יש לנו יש מה לעשות כדי לעזור. אין לנו את הפריבילגיה בתור רופאים להסיט את המבט למקום אחר".
על המקרה של חאדר סעידי, הדייג הפלסטיני, שנורה על ידי חיילי חיל הים הישראלי ונזקק לטיפול רפואי בשל העובדה שהתעוור. מקרה שבו פרופ' טרנר נחלץ לעזרתו, הוא מספר:
6:18: "הסיפור הזה הוא סיפור אחד, ואסור לשתוק, אסור להתעלם. חייבים לעשות משהו. הוא דג כנראה מחוץ למים שמותר היה באותו זמן לדוג, הרי האזור המותר לדיג משתנה. באותה סיטואציה ירו עליו שני כדורי גומי ממרחק של שניים-שלושה מטרים שריסקו לו את הפרצוף ועשו אותו עיוור בשתי העיניים וריסקו לו את עצמות הפנים. עצרו אותו והביאו אותו לישראל, הוא הגיע ל'ברזילי', שם עקרו עין אחת. עין שנייה היו צריכים לראות עוד שבוע בביקורת. בינתיים, צה"ל החליט שהוא לא עשה משהו יותר מדי נוראי, לכן הוא לא עלה למשפט והחזירו אותו חזרה לעזה. אחרי שבוע הוא רצה לחזור לביקורת – לא רואה, אין לו פרנסה, ארבעה ילדים, גם את הסירה החרימו לו. יושב בבית בוכה ואין לו מה לעשות. שבוע אחרי הוא רוצה לחזור לביקורת ב'ברזילי' - אמרו לו לבוא, וצה"ל אמר: 'לא, אתה לא יכול להיכנס', והוא: 'למה, אבל יש לי תור?'. צה"ל אמר: 'עכשיו, בגלל שנפגעת, עכשיו אתה מהווה איום כי אולי אתה תעשה נקמה'.
"מצד אחד אפשר להבין את צה"ל אבל מצד שני, הבנאדם נפגע בגלל כוחותינו, ולא אמרתי שצריך לעשות משפט ותחקירים, אבל לפחות לתת טיפול רפואי לבנאדם. זו לא חובה שלנו לעשות אם לא לתת פיצויים וכן הלאה במצבים כאלו?! אני קראתי על זה בכתבה של גדעון לוי ואמרתי, זה לא יכול להיות, אנחנו חייבים לעשות משהו בנדון. הדייג הזה יקבל את הטיפול שהוא צריך... אחרי פעילות שלנו עם המינהל האזרחי ועזרה של ארגון רופאים לזכויות אדם, הצלחנו להכניס אותו לבדיקה ב'וולפסון', במחלקת עיניים, שהתגייסו לצורך העניין, ולצערי הרב, אין להם נכון להיום יכולת לעזור לו והוא חזר חזרה עם בכי גדול, הוא ניסה להתאבד.
"הקמנו לפני שנה מערך שנקרא טלה-דוק - יש רופאים רבים שהם חלק מזה, גם בארץ וגם בעולם, והכוונה היא לנסות לתת עזרה לרופאים בעזה וגם ברשות וגם אחרים שצריכים עזרה, ייעוץ רפואי, בטלה-מדיסין, על מקרים ספציפיים. הבעיה היא שיש איזושהי מחשבה אצל חלק מהמנהיגים שלנו וגם אצל חלק המנהיגים הפלסטינים, שמצור רפואי זה כלי לגיטימי בלחץ פוליטי מסוים. בעיני זה פשע, לא פחות מזה. יש זכות לגיטימית לאזרחים, לנשים ולילדים, אנשים שלא מעורבים, לקבל את המינימום, טיפול רפואי זה המינימום. נוצר מצב שבמקום כמו בעזה - אין תרופות. אני לא יודע איך לקרוא לזה חוץ ממצור רפואי.
"טלה-דוק זה א-פוליטי, 99% מהרופאים שאני פונה אליהם, אומרים כן בשמחה. אני אומר א-פוליטי אבל מצד שני אני צריך להבין מה הסיטואציה שבגללנו, בגלל ישראל וגם בגלל הרשות הפלסטינית – יש שם שני מיליון אנשים בלי טיפול רפואי. אנחנו רוצים להקים קול זעקה גם ברמה הפרקטית וגם ברמה האידיאולוגית. זה לא תעמוד על דם רעך....
"לפחות את המצור הרפואי הזה צריך לנסות לעקוף, על ידי איסוף תרופות, על ידי מתנדבים, אנשים שיש להם בבית תרופות שהן לא פגות תוקף, לאסוף אותן ולתת לאנשים שנזקקים. יש 13 בתי חולים בעזה, ואתה רואה את התמונות מבתי המרקחת שם – זה פשוט מדפים ריקים. תוחלת החיים שם היא בעשרות שנים פחותה משלנו. תמותה תינוקות – פי 12 יותר בגדה ובעזה מאשר בישראל. יש לנו הרבה מה לעשות!".
14:18: "אנשים לא יכולים לצאת מעזה לקבלת טיפול רפואי בגלל שמישהו מחליט אם יכולים לבוא או לא לבוא. בשנה שעברה כמות האישורים להיכנס לישראל לקבל טיפול רפואי ירדה באופן משמעותי גם בגלל הצד שלנו וגם בגלל הצד הפלסטיני... ילדים שהיו באמצע טיפולים רפואיים תקופתיים לטיפול בסרטן ב'שיבא' ובמקומות אחרים – זה פשוט נחתך מעכשיו לעכשיו... ורואים אמהות עם דמעות בעיניים וילדים שרוצים לבוא ופשוט גזרנו אותם לגזר דין מוות, ויש שמות ויש פרצופים לילדים האלה. אנחנו חייבים להוציא את המקרים האלה מחוץ למעגל האיבה והפוליטיקה בינינו... זה זכויות אדם".
18:08: "נושא האיזוק קורע לב. זה לא קשור לא לערבים ולא ליהודים אלא לאסירים בפני עצמם - אלה אנשים שבזמן האיסור והאיזוק שלהם הם האנשים הכי מוחלשים שיש, אין להם שום יכולות, שום כוח, שום דבר ואפשר לעשות בהם כמעט כרצוננו. בשנים האחרונות זה מזעזע לראות שכבר אין תיעדוף של הערכה סיכונית מי כן צריך להיות אזוק וכולם פשוט נמצאים בבית החולים מאושפזים אזוקים...
"אחד המקרים שגרם לי להתחיל לעסוק בזה היה של ילד בן 14 שנורה על ידי חייל צה"ל בצפון ירושלים בחשד לזריקת אבנים... הילד לא עמד לדין והוא שוחרר אחרי האשפוז העצוב והעגום הזה. הרופאים ב'שערי צדק' לא הצליחו להציל את הרגל שלו והוא התעורר בטיפול נמרץ בלי רגל, עם רגל אחת קטועה ורגל שנייה עם קיבוע חיצוני, בקושי יכול להסתובב ולזוז - ילד בן 14 שמתעורר פתאום בסיטואציה כזאת והידיים שלו אזוקות למיטה, שלושה שוטרים לידו. ילד בן 14, מתעורר, בלי משפחה לידו, לא יכול לזוז, אזוק למיטה – אנחנו השתגענו?...
"אם יש מטופל שנמצא בבתי חולים שלנו, תחת האחריות שלנו, יש לנו חובה מוסרית, ערכית וגם הנהלים של משרד הבריאות בנושא הזה - לתת טיפול עם צלם אנוש. ובג"ץ כבר קבע שאסיר לוקחים ממנו את החירות ולא לוקחים ממנו צלם אנוש. ובייחוד בבית חולים, איך אתה יכול להתייחס למטופל בכבוד ולהסתכל אליו בצורה אמפטית ולראות שהוא אזוק בפניך. באופן אינהרנטי, כל הצוות מסתכל עליו כעל משהו פחות וכמשהו אחר בטיפול עצמו... אז את המסוכנים תאזקו, אבל כו-לם אזוקים וזה חייב לבוא מהקהילה הרפואית להגיד, אנחנו לא מוכנים לטפל ככה במטופלים. נקודה".
32:14: "במחלות מעי דלקתיות כיום, עם מגוון הדברים - המיקרוביום, התזונה, הסביבה, יש המון דברים מרתקים, הרבה טיפולים ביולוגיים חדשים – אנחנו יודעים היום ברוב המקרים להכניס את החולים לרגיעה עמוקה מטורפת, שאולי יש להם המחלה אבל הם לא מרגישים חולים, ומבחינתי זה סוג של פריצות דרך קטנות-גדולות שמאפשרות למטופלים לחיות עד גיל 122 ולהגשים את כל החלומות שלהם ולא מרגישים שיש להם נכות".
34:45: כראש הוועדה הפדיאטרית של האיגוד האירופי לקרוהן וקוליטיס, על קווי ההנחיה לטיפול בקרוהן וקוליטיס בילדים
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
