תחום הבריאות בחברות ההזנק נמצא בצמיחה ואין היום ארגון בריאות ציבורי שאינו חורט על דגלו חדשנות, בין אם זה בחזון או בהקמת מרכז יעודי לחדשנות. כנסים שבכותרתם המילים "חדשנות בבריאות..." נערכים חדשות לבקרים. האתגרים בבריאות עצומים: הזדקנות האוכלוסיה, תחלואה כרונית, ומחסור בכוח אדם ובמשאבים.
עוד בעניין דומה
חדשנות בבריאות היא על כן לא רק רצויה אלא מחויבת המציאות משום שבלעדיה היכולת לספק שירותים רפואיים לאורך זמן אינה ברת קיימא. אך מדוע דווקא בעולם זה רבים הפיתוחים, מצוינים ככל שיהיו, שאינם מיושמים ואין להם בסופו של דבר אימפקט אמיתי על בריאות האוכלוסיה? מה הם הפערים המעכבים הטמעה של חדשנות בבריאות ומה נחוץ כדי להבטיח יותר הצלחה?
הפער הראשון הוא תפישתי. חדשנות (Innovation) היא החדרה או שימוש במשהו חדש: רעיון, שיטה, אמצעי או פתרון, המייצר ערך מוסף במענה לצורך. היא יכולה להיות יישום של שיטה קיימת כמענה לצורך שונה (חדשנות תוספתית) או יצירת קטגוריה חדשה המשנה את הסביבה העסקית (חדשנות משבשת).
חדשנות איננה ההמצאה או הפיתוח עצמו - זו שגיאה נפוצה בתפישה. כאשר משתחררים מהשגיאה התפישתית, ניתן להבין שלחדשנות שני מרכיבים קריטיים שחשיבותם אינה נופלת מהטכנולוגיה עצמה - אנשים ותהליכי עבודה (Workflow). עליה להיות מותאמת ליכולת השימוש של המטופלים, נוחה למטפלים, והיא צריכה להיות מוטמעת בתהליך עבודה, קיים או חדש. לדוגמה, יש חיישנים נפלאים לסימנים חיוניים כגון לחץ דם המשדרים מרחוק, שלא הוטמעו בעבודה כי לרופאים לא מוקצה זמן להתייחס לקריאות. בחיבור של הטכנולוגיה עם העובדים ועם תהליכי העבודה נמצא היום הפער העיקרי הראשון, התפישתי, המעכב הטמעה של חדשנות.
חדשנות בבריאות צריכה לענות על צורך אמיתי של המשתמשים (מטופלים ועובדים). ברפואה, לעתים קרובות מדי, המפתח, שאינו מטפל, לא מכיר את העבודה בשטח ועל כן מתקשה להבין את הצורך האמיתי. נכחתי לא אחת בהצגת פיתוח חדשני, אבל הלב נחמץ כאשר השינויים שנדרשו כדי לבסס התאמה בינו לבין האנשים והתהליכים בארגון היו כאלה ששלחו את המפתח לשנה נוספת של עבודה, דבר שלא היה מעשי ואיים להפיל את הפרויקט.
במקרה הגרוע יותר נכפית על ארגון טכנולוגיה חדשה מבלי לטפל באנשים ובתהליכים, והתוצאה - כישלון בהטמעה ועלויות גבוהות. היכרות יסודית של המפתח עם הצורך, ושילוב של המשתמש בשלב מוקדם מאוד בתהליך הפיתוח הם תנאים להצלחה.
ההתייחסות לגורם האנושי במערכת הבריאות, הסובלת מחסר במשאבים ומשחיקה גבוהה של המטפלים, היא קריטית. בסביבה ארגונית שנמצאת כל העת על סף אי ספיקה. חדשנות שתקל על המטפלים תתקבל בברכה, ואילו כזו שתעמיס עליהם עומס עבודה נוסף, גם אם קטן, אין לה סיכוי להיטמע. מנגד, שיתוף הקלינאים בפיתוח לא רק יגדיל את סיכויי ההצלחה אלא גם יטעין אותם במשמעות נוספת, החשובה מאוד בעבודתם השוחקת.
בנוסף, ארגון המעוניין בחדשנות צריך לטפח תרבות שיש בה נכונות להתנסות, לבצע סימולציות, להיכשל, ללמוד, להפיק לקחים ולבצע את השינויים הנדרשים. זה אינו מובן מאליו בארגוני בריאות ציבוריים גדולים. ההתייחסות לחוויית המשתמש ולממשק המשתמש, המטופל והמטפל, היא קריטית להצלחה במיוחד בשלב המעבר מהתנסות מקדימה לשימוש של הקהל הרחב, כיוון שהבחינה שנעשית בקנה מידה קטן מערבת גורמים בעלי ידע מוקדם ורצון עז להצליח ואינה משקפת את החיים האמיתיים.
במעבר הזה, בין ההתנסות הראשונית לשימוש הנרחב, נמצא הפער השני, התפעולי, ובו יש להשקיע משאבים של תכנון וניהול השינוי. זהו סוג הפער המעכב היום, כדוגמה, את הרחבת השימוש בטכנולוגיות של תקשורת מרחוק בין מטופלים למטפלים.
חדשנות היא צוו השעה להצלת מערכות הבריאות, אבל לדבר על חדשנות זה לא מספיק. התמקדות בטכנולוגיות סקסיות בלי לטפל באנשים ובתהליכים לא תחולל את השינוי הרצוי כדי שלחדשנות בבריאות יהיה אימפקט ממשי על חיי רבים. יתרה מזאת, להנהלות יש נטייה להתאהב בחדשנות כי נוח יותר לעסוק בה על חשבון הטיפול במציאות הקשה, היומיומית, השוררת בשטח במערכת הבריאות.
לחדשנות יש פוטנציאל להציל את הרפואה, בתנאי שתינתן התייחסות נאותה לאנשים ולתהליכי העבודה. מנהיגות המחוברת לעובדים ולתהליכים בחיים האמיתיים, המבינה חדשנות מהי ומטפחת את התרבות הארגונית הדרושה להטמעתה, היא תנאי הכרחי להתמודדות עם האתגרים בבריאות. אחרת, הפער הנוסף, זה שבין הנהלות המדברות חדשנות, למציאות השוחקת בבריאות, לא ניתן יהיה לגישור.