מגזין

פרופיל רפואי: פרופ' מיכאל גליקסון, מנהל מרכז הלב המשולב ב"שערי צדק"

מסבו, שהיה עורך "הארץ", ירש את הנטייה להידיין בכתב באריכות. מפרופ' מרסל אליקים ז"ל למד יסודיות וקבלת החלטות אמיצות. 30 שנה להתמחות, פרופ' גליקסון מעיד שהוא עדיין ממשיך ללמוד מדי יום

פרופ' מיכאל גליקסון. "אני רואה בקשרים בינלאומיים מפתח לרפואה אקדמית מתקדמת שאי אפשר בלעדיו". (צילום: "שערי צדק")

פרופ' מיכאל גליקסון, בן 62, נשוי ואב לשלושה, מתגורר עם משפחתו בקריית קריניצי ברמת גן, בסמוך לבית החולים שיבא, תל השומר, שם הקים בעבר מרכז מוביל להפרעות קצב וניהל אותו במשך שנים. לפני כשנתיים, לאחר ששימש גם כנשיא האיגוד הקרדיולוגי בישראל וכחבר ועדת הסל הממלכתית, לקח על עצמו את ניהול מרכז הלב בבית החולים שערי צדק בירושלים.

כשגליקסון מתבקש לספר על היסטוריה משפחתית מעניינת, הוא אומר כי הוא "דור ראשון אך לא אחרון לרופאים במשפחתי - בני הבכור גם הוא רופא. סבי (משה גליקסון - מ.ד.א) היה עורך עיתון הארץ בימים שזה היה עיתון של הזרם המרכזי. הוא נפטר צעיר שנים רבות לפני שנולדתי, אך כנראה ממנו ירשתי את הנטייה להתווכח ולהידיין בכתב באריכות. את העט הנובע עם דיו שחור החליפו מזמן המקלדת והסמארטפון, אך כוחה של המילה הכתובה בעינו, ויעידו על כך עמיתי לעבודה ומנהלי שמקבלים ממני עשרות אי מיילים ארוכים ומסוגננים".

את לימודי הרפואה שלו עשה בבית הספר לרפואה בירושלים, התמחות פנימית ב"הדסה עין כרם", התמחות בקרדיולוגיה ב"שיבא" והתמחות-על בהפרעות קצב ב"מאיו קליניק", ארה"ב.

"ההכרה והמעמד הבינלאומי באירופה ובארה"ב סייעו לי רבות בסיוע בטיפול בחולים מורכבים, בארגון מחקרים ובכתיבת מסמכי עמדה בינלאומיים, בעמדות השפעה באיגודים בעולם, בהבאת כנסים לארץ וישראלים לעמדות מפתח בחו"ל"

על תחום עיסוקו הוא מספר: "אני עוסק בהפרעות קצב של הלב - תחום רגיש ומורכב שבו מקבלים  לא מעט החלטות הרות גורל. הקמתי בבית החולים שיבא בעמל רב מרכז מוביל להפרעות קצב וניהלתי אותו משך שנים. לפני שנתיים, אחרי ששימשתי גם כנשיא האיגוד הקרדיולוגי בישראל וכחבר ועדת הסל הממלכתית, חשקתי בעשייה ברמה רחבה יותר ונקרתה לידי ההזדמנות לקחת על עצמי את ניהול מרכז הלב בבית החולים שערי צדק - בית חולים יוצא דופן המשרת אוכלוסיה ענקית בירושלים ומשלב חמלה ואנושיות עם מקצוענות ללא פשרות. זה שנתיים שאני בונה שם יחד עם צוות נהדר את מרכז הלב המשולב, קרדיולוגי וכירורגי, מביא אותו להישגים חדשים ולשינוי ונהנה מהעשייה בכל רגע".

אחד מהישגיו העיקריים במשך השנים הוא ההכרה והמעמד הבינלאומי שהשיג גם באירופה וגם בארה"ב. "מעמד זה סייע לי רבות בסיוע בטיפול בחולים מורכבים, בארגון מחקרים בינלאומיים, בכתיבת מסמכי עמדה בינלאומיים, בעמדות השפעה באיגודים בעולם, בהבאת כנסים לארץ וישראלים לעמדות מפתח בחו"ל", הוא מעיד. "יש לי חלק בהכשרתם של עשרות מתמחים ישראלים בתחומי הקרדיולוגיה השונים בחו"ל, מהם נמצאים כבר בעמדות ניהול ומנהיגות בארץ. אני רואה בקשרים בינלאומיים מפתח לרפואה אקדמית מתקדמת שאי אפשר בלעדיו".

מדוע בחרת בתחום הזה?

"הקרדיולוגיה בכלל ותחום הפרעות הקצב על העקרונות החשמליים המדויקים שבו משכו אותי כבר מאז היותי סטודנט לרפואה. התחכום, הדיוק והשיקול הקליני, שלא פעם חורץ גורלות, קסמו לי בתחום הזה כמו גם טכנולוגיה מתקדמת מאוד , תוך שמירה על קשר אישי וקרוב לליבם של חולים רבים, תרתי משמע".

מי המודל לחיקוי שלך, המנטור?

"זכיתי ללמוד מרבים וטובים לאורך הדרך אך הגדול מכולם היה מנהל המחלקה הפנימית שבה התמחיתי לפני שנים רבות - פרופ מרסל אליקים המנוח, שהיה מורם של רבים וטובים בדור שלי. הוא היה מופת לידע, סמכות, משמעת, יסודיות וקבלת החלטות אמיצות בעידן שבו הכלים האבחנתיים עדיין לא היו כה זמינים ומתוחכמים. רופא ענק בכל רמ"ח איבריו, שכולנו, תלמידיו, רצינו לדמות לו יום אחד. האם הצלחנו? מוקדם לומר, עברו רק שלושים שנה ...".

ספר בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"היו רבים מאוד, כאלה שהצלנו וכאלה שלא, אך לא אשכח משפחה חרדית שבניה ובנותיה מתו מהפרעות קצב בזה אחרי זה. הבנות התקרבו לגיל השידוך ונשאו איתן את ה'קללה' המשפחתית. היו אלה ימים של תחילת האבחון הגנטי של הפרעות קצב. אחרי עבודה מאומצת של שנים אפיינו את המחלה, איתרנו את הגן הפגום במשפחה, מצאנו שהבנות אינן נגועות כלל והסרנו מעליהן את ה'קללה'. הן נישאו באושר וחיות את חייהן".

"לא היה רגע אחד בחיי המקצועיים, גם בלילות הארוכים והשחורים ביותר של ייאוש התורנויות, שבו התחרטתי על הבחירה במקצוע הרפואה, ולא היה בוקר אחד בכל הקריירה שלא באתי לעבודה בשמחה ובתחושת אתגר וסיפוק"

אם לא היית רופא...?

"הייתי ללא ספק מדריך טיולים! אף פעם אין זה מאוחר ואני מוביל מדי פעם טיולים וגם מוצא את הדרך מהשטח הביתה... עם זאת לציין, שלא היה רגע אחד בחיי המקצועיים, גם בלילות הארוכים והשחורים ביותר של ייאוש התורנויות, שבו התחרטתי על הבחירה במקצוע הרפואה, ולא היה בוקר אחד בכל הקריירה שלא באתי לעבודה בשמחה ובתחושת אתגר וסיפוק".

מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?

"כאמור, לטייל. הטיולים במשך השנים עברו שינוי מניווטים של עשרות קילומטרים ברגל לניווטים ברכב 4X4 מפנק שמטפס ומגיע לכל מקום. כמו ברפואה, גם בטיולים - השטח אותו שטח אבל הכלים הם אחרים".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"כמנהל - לא לעצור, לא לנוח, לא להרים ידיים, ולשאול את עצמי ואת הסובבים בכל רגע ורגע מבוקר עד ערב במה אפשר להשתפר היום. מניקיון המחלקה דרך נהלי טיפול ועד פעולות הירואיות בחדר הצנתורים והניתוחים - זוהי מהות הניהול במערכת הרפואה.

"כרופא – יסודיות, תשומת לב לפרטים, בעיקר להיסטוריה של החולה. לא לחסוך מאמץ בבירור מעמיק של כל שאלה שאינה ברורה לנו לפני ביצוע של פעולות מורכבות, ואף פעם, עד יומנו האחרון במקצוע, לא להפסיק ללמוד".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"תכנון ארוך טווח, רגולציה אמיתית שתמנע כפילויות של אמצעים במקומות סמוכים, ואיחוד של תוכנות ומאגרי מידע בין כל מוסדות הרפואה כדי למנוע את מגדל הבבל שקיים היום. הגדלה ממשית של מיטות וכוח אדם - כל זה מתחיל ונגמר בכסף ותחושת המחסור המתמיד היא מייאשת".

נושאים קשורים:  פרופ' מיכאל גליקסון,  קרדיולוגיה,  הפרעות קצב,  מערך הלב בשערי צדק,  חדשות,  מגזין,  צנתורי לב
תגובות