דעות

על חטא שחטאנו לפניך - בקשת סליחה ממטופל שלי

כיצד הפכה תפילה של הצוות הרפואי לסיוט של החולה על שולחן הניתוחים? וידוי ובקשת מחילה ליום הכיפורים

צוות חדר ניתוח. אילוסטרציה

אחד החטאים שצוותי חדר ניתוח, אחיות וכירורגים, חוטאים בהם לעתים במהלך ניתוח הוא דברי הבל מסוגים שונים הקשורים גם (אך לא תמיד) בחולה לאחר שהוא מורדם. למשל, רכילות עסיסית פיקנטית על בני משפחה קרובים או הערות ציניות על מראה החולה ושטויות כיוצא באלו. יש רופאים שאוהבים לשיר או להקשיב למוזיקה במהלך הניתוח. אני יכול להעיד על עצמי כעל "פריק" של זימרה ונגינה.

כעת, בתקופת הסליחות והימים הנוראים, זה הזמן לבקשת סליחה ממטופל שלי, הגם שבאיחור.

בתקופת "הימים הנוראים", בהיותי רופא נוירוכירורג ולקראת סיומו של ניתוח מוח, כשהגידול כבר הוצא בשלמותו ומוח החולה הולם ו"רגוע", ללא דימום מקליפת המוח, תפרנו את הכפורת (הדורה) המכסה את המוח, החזרנו למקומה וקיבענו מחדש את עצם הגולגולת שנוסרה והורמה בפתיחה.

באותן דקות כמה מהכירורגים חשו ירידת מתח, מצב הרוח היה מרומם ובאופן הכי ספונטני שיכול להיות פצחנו בניגון. בדקות הבאות בחרתי לשיר פיוטים מתפילות ראש השנה עם ציטוטים מסליחות. אנשי הצוות הרפואי בחדר הניתוח הצטרפו אלי לשירה, כשבאותו הזמן, המנותח שוכב מולנו מורדם עמוקות. ככלל, בסיום ניתוח מוח העדיף המרדים הקבוע שלנו שלא להעיר את החולה מיד על שולחן הניתוח, והחולה הועבר ליחידה לטיפול נמרץ כשהוא עדיין מורדם.

ברם, הפעם קרה המקרה. כשהרופא המרדים בניתוח, שהחליף את המרדים הקבוע, שמע את השירה שבפינו, הוא "נכנס לאווירה", ובזמן שכבר תפרנו את שכבות העור בקרקפת, הוא עצם עיניו והחל לומר בניגון נוגה וברגש רב דווקא את תפילת "אל מלא רחמים", תפילה הנאמרת לעילוי נשמתו של נפטר בבית העלמין. המרדים אף הסתכל במדבקה של החולה בגיליון הרפואי וראה את שמו של החולה ואת שם אביו, אותם הזכיר בתפילתו במטרה כמובן לדייק בפרטים.

את חטאי אני מזכיר היום. קשה לי אמנם להודות, אך בזמן אמת עלה חיוך גדול מתחת למסכות המנתחים.

נפלאות דרכי הבורא. כעבור מספר ימים, כשהחולה מתהלך במחלקה, הוא ניגש אלי נרגש ומספר לי סיפור מהחיים: "ד"ר רובינשטיין, אתה לא תאמין איזו חוויה עברתי. בזמן הניתוח הייתי נוכח בלוויה שלי. ערכו את כל ההכנות, החזן שר ברגש תפילת אל מלא רחמים ונקב גם בשמי ובשם אבי... לא נראה לי שחלמתי, זה ממש קרה. דמעות זלגו מעיני, רציתי לצעוק לרעייתי ולילדים שאני חי וזו טעות לקבור אותי אך הם עמדו חבוקים ומיררו בבכי. לא יכולתי לדבר או להרים את היד או לסמן עם האצבע. הייתי קפוא. ייתכן שרק נדמה היה לי?", שאל האיש.

כמובן, מיד נזכרתי בטקס המוזר שנערך בחדר הניתוח והבנתי שהאיש המסכן היה כבר ער ושמע וחווה הכל, היות שהמרדים כבר סגר את גז ההרדמה והעיר את המנותח לקראת סיום הניתוח, אך גם הוא חשב לתומו שהחולה ישן שנת ישרים. בשל צינור ההנשמה (טובוס) שתקוע בגרון בין מיתרי הקול, המנותח לא יכול היה לצעוק שהוא חי וקיים ומוקדם מדי לקבור אותו ולהספיד אותו. החולה גם היה "משותק" היות והיה תחת השפעת תרופות המשתקות את השרירים ולא יכול היה לזוז.

לבושתי הרבה נאלמתי דום. ייתכן בשל היותי "מומחה צעיר" שעדיין לא חש בוגר דיו להתעמת נוכח אירוע כה חריג. לא היה בי העוז להתנצל ולבקש מחילה, לספר לחולה את הנסיבות ה"מקלות" ולהתוודות בפניו על מה שעוללנו לו.

אני מבקש סליחה מאותו מטופל ובנוסף מבקש מדור המנתחים הצעיר, לא להתפתות להרפתקאות מסוג זה בבחינת חכמים היזהרו בדבריכם. גם שיחת סרק והערות כאלו ואחרות הנוגעים לחולה בזמן שהוא "מורדם" יכולות להישמע שכן "אוזניים לכותל" והטראומה לחולה עלולה להיות קשה.

נושאים קשורים:  עו"ד אבי רובינשטיין,  ניתוח,  צוות רפואי,  הרדמה,  דעות,  יום הכיפורים,  הימים הנוראים,  סליחה,  חדשות
תגובות
אנונימי/ת
08.10.2019, 13:35

אפשר להוסיף כאן, שישנם גם רופאים החוטאים בשיחות חולין על עניינים אישיים, (כמו למשל תיאור תהליך הקידום שלהם) בעת שמנותח בהרדמה מקומית ובמקום רגיש נמצא תחת ידיהם. הדבר ודאי לא מוסיף לתחושת הבטחון של המנותח...

אנונימי/ת
09.10.2019, 20:28

מה זו הבדיחה הזו?
אם אתה באמת רוצה לבקש סליחה מהמטופל, ולא לפרסם מאמר שבו אתה טופל לעצמך על השכם, אז תחפש אותו ותתנצל בפניו באופן אישי, תוך לקיחת סיכון שהמטופל יחליט לקחת את הודאתך ולהגיש אותה כתלונה למשרד הבריאות בדרישה שישללו את רישיונך (שממילא אינך עושה בו שימוש).