מטופלים עם דלקת פרקים שגרונית נמצאים בסיכון מוגבר לפתח זיהום לאחר ארתרופלסטיה, אך לא ידוע עד כמה כל תרופה מגבירה את הסיכון. מטרת המחקר הנוכחי הייתה להשוות את הסיכון הבתר-ניתוחי לזיהום בקרב מטופלי דלקת פרקים שגרונית תחת טיפול ביולוגי ולהעריך את הסיכון הקשור בטיפול בסטרואידים. המחקר התבצע כמחקר עוקבה היסטורי על מידע ממבוטחי Medicare ומידע ממאגר המידע Truven Marketscan בין ינואר 2006 ועד ספטמבר 2015.
עוד בעניין דומה
במחקר השתתפו מבוגרים עם דלקת פרקים שגרונית שעברו ניתוח אלקטיבי להחלפת ברך או החלפת מרפק ירך (ניתוח ראשוני או ניתוח תיקון) שקיבלו טיפול ב-Adalimumab,יEtanercept,יInfliximab, יRituximab או Tocilizumab לפני הניתוח.
ניתוחי מידע המותאמים לזיקה ובשימוש משקלי הסתברות הופכיים העריכו את הסיכון לזיהום בבית החולים ב-30 הימים שלאחר הניתוח או לזיהום במפרק המלאכותי במשך שנה לאחר הניתוח בין תרופות ביולוגיות או בין מינונים שונים של סטרואידים. התוצאים המשניים כללו זיהומים שאינם בדרכי השתן במהלך האשפוז ואשפוזים חוזרים במהלך 30 הימים שלאחר הניתוח.
בקרב 9,991 נבדקים שטופלו בתרופות ביולוגיות בוצעו 10,923 ניתוחים. התוצאים היו דומים במטופלים שקיבלו תרופות ביולוגית שונות. הסיכון לזיהום במהלך האשפוז בקרב משתמשי Abatacept עמד על 8.16%. בהשוואה אליו, התחזית לסיכון לפי מודלים מותאמי-זיקה נע בין 6.87% (רווח בר-סמך 95%: 5.30-8.90) בקרב משתמשי Adalimumab ועד 8.90% (רווח בר-סמך 95%: 5.7-13.52) בקרב משתמשי Rituximab.
הסיכון לזיהום במפרק הניתוחי בשנה הראושנה במקרב משתמשי Abatacept עמד על 2.14%. בהשוואה אליו, התחזית לסיכון נעה בין 0.35% (רווח בר-סמך 95%: 0.11-1.12) בקרב משתמשי Rituximab ועד ל-3.67 (רווח בר-סמך 95%: 1.69-7.88) בקרב משתמשי Tocilizumab. השימוש בסטרואידים היה קשור, בצורה של מנה-תגובה, לסיכון מוגבר לכל התוצאים. מודלים מותאמי זיקה הראו שמינון סטרואידים גדול מ-10 מ"ג ליום (לעומת חוסר שימוש בסטרואידים) מוביל לצפי של 13.25% בזיהומים במהלך האשפוז (רווח בר-סמך 95%: 9.72-17.81) (לעומת 6.78%) וצפי לסיכון של 3.83% לזיהום במפרק הניתוחי (רווח בר-סמך 95%: 2.13-6.87) (לעומת 2.09%).
החוקרים מציינים שייתכן שיש ערפלנים בהם לא התחשבו ומספר המטופלים שנדגמו בקבוצת Rituximab ו-Tocilizumab היו מועטות.
מקור:
George M.D et al (2019). Ann Intern Med. 2019;170(12):825-836;