מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר האורכי בין פעילות גופנית לתשישות ודיכאון בקרב בני נוער עם מחלות דמיאלינציה.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו מחקר אורכי שהתקיים בין ספטמבר 2013 למרץ 2017 וכלל בני נוער שאובחנו בביקור הראשון עם טרשת נפוצה שמופיעה בגיל הילדות (POMS - pediatric onset multiple sclerosis) או עם תסמונות דמיאלינציה נרכשות מונופאזיות (mono – ADS - monophasic acquired demyelinating syndromes) במסגרת מרפאה להפרעות נוירו-דלקתיות בבית חולים שלישוני לילדים.
בכל ביקור של המטופלים במרפאה בוצעה הערכה של תשישות באמצעות ה-Pediatric Quality of Life Multidimensional Fatigue Scale והערכה של תסמיני דיכאון באמצעות ה-Center of Epidemiologic Studies Depression Children Rating Scale. כמו כן, רמת הפעילות הגופנית נקבעה על פי שאלון ה-Godin Leisure Time Exercise Questionnaire.
על מנת לבחון את הקשר בין פעילות גופנית מתונה-מרובה (MVPA - moderate-to-vigorous physical activity) לתשישות ודיכאון במשך הזמן, החוקרים השתמשו במודלים לינאריים מעורבים המותאמים לגיל, זמן מההיארעות הדמיאלניציה, מין, מספר ההתקפים, התקף תוך 30 ימים ומוגבלות.
במחקר נכללו 182 מטופלים (48 POMS, גיל ממוצע 15 ± 1.7 שנים, 35 נשים ; ו-134 mono-ADS, גיל ממוצע 12 ± 3.6 שנים, 67 נשים) עם 538 ביקורים במרפאה (משך זמן המעקב הממוצע: 3.6 ± 2.7 שנים ו-4.2 ± 3.3, בהתאמה). החוקרים ראו התפתחות של תשישות במשך זמן ב-POMS (2.28 נקודות/שנה, P=0.008) וב-mono-ADS (1.33 נקודות/שנה, P= 0.007). כמו כן, נמצא גם כי תסמיני דיכאון התגברו במשך הזמן בקרב בנות עם POMS (הערכה= 1.4 נקודות/שנה, P< 0.02).
החוקרים מצאו כי MVPA קשור לפחות דיכאון (-0.09, P< 0.001) ופחות תשישות כללית (0.13 , P< 0.02) במשך הזמן אצל מטופלים עם POMS.
המסקנות של החוקרים היו כי רמות גבוהות של MVPA בקרב בני נוער עם POMS הובילו לפחות תסמיני דיכאון ותחושת תשישות פחותה במשך הזמן. התוצאות הללו מחזקות את הצורך בהתערבויות נוספות עתידיות במטרה לשפר את מצב הרוח והתשישות של בני נוער עם POMS.
מקור: